מִקְוָאוֹת ו׳ · ד׳

עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה:

וכתב הש"ך (ר"א ס"ק ק"כ) בשם הריב"ש. דהא דהטובלין טהורין. מיירי דבשעה שטבל כל א'. המים שיצאו מכל מקוה לחבירתה. כבר חזרו למקומן. דאל"כ הרי הו"ל זוחלין. ואם המקואות מי גשמים לא עלתה להן טבילה. ולקטין חריך שקא אין דברים הללו מובנים. דאי בשחזרו המים למקומן. הרי חסר בשעת טבילה שיעור מ' סאה בכל מקוה. דהרי באין בכל א' רק כ' סאה מיירי. ואין לומר דהטופח ע"מ להטפיח שנשאר בין מקוה לחבירתה אחר שחזר הקלוח. הוא מצרפן. ליתא דכבר בארנו לעיל (פ"ה מ"ה סי' נ"ד) דטופח וכו' לא מהני רק לטהר שאובין. ולא לצרף ב' מקואות חסירות. ותו קשה הרי אפי' נתחברו המים שבאו מזה לזה בקלוח ממש לא היו נפסלין רק בשעה שמקלחין ובמקום שמקלחין. אבל אחר שנתחבר יחד. אף שמעמד המים ארוך מאוד. עכ"פ כיון שעומדין בלי שטף לא מקרי זוחלין. תדע דוכי ס"ד שכשהנוטפין מגשמים נתכנסו הרבה מהן בשיח ארוך או בבור שפיה רחב הרבה לא יחשב עי"ז כאשבורן. והרי בפירוש אמרינן לעיל דטובלין בחריצין ובנעיצין (כספ"ה). ול"מ הי' נ"ל דהא דנוטפין שהזחילן פסולין היינו רק בשעה שמזחילין והולכין בזרם למקום שלא היו שם בתחלה. כגון חרדלית ששוטף ויורד מההר לשפולי ההר שלא היו שם המים תחלה כסוף פרקן דלעיל. אבל אחר שנח ועומד במקומו מותר לטבול בו. ומסתבר שגם כשינשב הרוח ויתנענעו המים הנה והנה. גם זה לא מחשב זוחלין ומותר לטבול בהן באותה שעה. דאל"כ טבילה בנוטפין היכי משכחת לה. דהרי כשירד אדם לתוך המים ויטבול בהן ודאי ע"י תנועותיו יתנענעו המים ויחשבו זוחלין. והרי בפירוש אמרינן (ספ"ז) דמוליך ומביא המים שבמקוה. כדי להטביל בו המחט שמונחת על מעלות המקוה. ולא אמרינן שע"י תנועת המים הללו יחשב כמטביל בזוחלין. אלמא אף בשעה שזוחלין והולכין מותר לטבול בהן. והיינו מדכבר היו מים על מעלות המערה אלא שהיו רדודים ולא נתכסה בהן המחט. להכי אין תנועת המים שמצד לצד עושה אותן זוחלין. ואפשר עוד דהא דנוטפין אסורין בזוחלין. היינו בזוחלין מעצמן. והא דאמרינן לעיל (פ"ה מ"ה) נוטפין שעשאן זוחלין. היינו שעשה נקב בכותל המקוה. ועי"ז זוחלין מעצמן. אבל כשאדם בכח דוחה המים הנה והנה זה לא מחשב זוחלין. ויהי' איך שיהי'. עכ"פ אפי' בשעה שמזחיל והולך הזרם. רשאי לטבול במקום שנח. וכדתנינן בפירוש (ספ"ה) ושוין שגודר בכלים וכו'. וא"כ במשנתינו פשיטא שמותר לטבול בהמקוה אפי' בשעה שמשיקין המקואות זה לזה. דהרי אינו טובל במקום ההשקה. וגם שם דוקא בשעה שהושקו זה לזה אסור לטבול שם. אבל כיון דרגע אחר שהומשכו. המים עומדין בלי שטף זרם. הוטהרו כולן. ולמה הצריכו רבותינו שיחזרו המים למקומן וצ"ע: