גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ וּבוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפַל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, טְהוֹרִים. כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, טוֹבְלִין וּמַטְבִּילִין. מַטְבִּילִין בַּחֲרִיצִין וּבִנְעָצִים וּבְפַרְסַת הַחֲמוֹר הַמְעֹרֶבֶת בַּבִּקְעָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין בְּחַרְדָּלִית. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין מַטְבִּילִין. וּמוֹדִים שֶׁהוּא גוֹדֵר כֵּלִים וְטוֹבֵל בָּהֶם. וְכֵלִים שֶׁגָּדַר בָּהֶם, לֹא הֻטְבְּלוּ:

פסול לזבים. דכבר פסק חיותן. וזבים ומצורעים ומי חטאת כתיב בהו מים חיים:

גל הוא משאוני הים ויראה לך מזאת ההלכה שהטבילה לא תצטרך כוונה וזה אמנם הוא לחולין אמנם למעשר ומה שהוא יותר גבוה במדרגה ממנו הנה בלי ספק יחוייב לו שיכון בטבילה או ישאר טמא ויטהר כמו שביארנו בחגיגה (דף יט.):

חריצין. חפירות ונעיצין כמו כן אלא שהאדם אם עקר עץ או יתד וכיוצא בהם מן הקרקע ונשאר זה המקום חלול נקרא נעוץ ותרגום (שמואל א כ״ו:ז׳) וחניתו מעוכה בארץ נעוצה בארעא:

ופרסת חמור המעורבת בבקעה הוא שנחפר בארץ בטלפי החמור חפירות ונתערבו קצתם בקצתם וכוונתו בזה הדבור כבר נתבאר בתוספתא וזה כאשר תהיה זאת החפירה קטנה מלאה מים ותהיה מחוברת במקוה ויהיו מי המקוה ומי זאת החפירה מעורבים ואפילו היו עליונות המים אשר נשתתף ביניהם כקליפת השום כי הוא מותר לו שיטבול כלים בזאת החפירה לפי שהוא מכלל המקוה ולשון התוספתא (פ"ה) גממיות על פי המקוה וכל מקום פרסת רגלי הבהמה אם היו מעורבין כשפופרת הנוד מטבילין בהם:

וחרדלית. ומר בו החי"ת במקום ה"א והוא שם מורכב ביאורו הרדלית ר"ל הר תלוש וכוונתו בזה המאמר שמי המטר נוזלים ממקום גבוה כמו ראש ההר או גבעה הנשאה אומרים ב"ש שמטבילין באלה המימות בעת רדתן אם היה שיעורה אם נקוו ונחו מ' סאה אע"פ שהם אינם נגרים ממעין אלא מן המטר וב"ה אומרים עד שיתקבצו וישוב מקוה שהמקוה לא תטהר אלא באשבורן ואז מטבילין בו ובתוספתא (פ"ד) איזה חרדלית מי גשמים הבאים מן המדרון רואים אם יש מתחלתן ועד סופן מ' סאה מטבילין בהם ואם לאו אין מטבילין בהם דברי ב"ש וב"ה אומרים אין מטבילין בהם עד שיהיה לפניו ענן מ' סאה רצה לומר באמרו ענן שתהיה נחה מקובצת ונקוה ואחר אמר שכל המקובצין אם עשה בהם היקף בכלים סביב זאת השוקת החלולה עד שנתקבצו המים תוך אלו הכלים אשר הקיף וקבץ המים ושב המקוה כותליו כלים הנה הוא כשר לטבילה ואלה הכלים אשר העמידו מקום כותל לא יכון להם טבילה:

גל שנתלש. פי' הר"ב מן הים. וסתמא כר"י דמטהר ליה בזוחלין. הרא"ש. וכתב ב"י בשם מהרי"ק שורש קט"ו דק"ל מדריש פירקין העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה. ופשיטא שאין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו שנתלש הגל מן הים והולך למרחוק. וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל. וניחא ליה דהא שהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה. וכבר נעשו אשבורן. אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא באשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המעין. אע"פ שהופסקו מהמעין. מ"מ שם מעין עליהם עדיין מצד עצמן. כיון דאכתי חיים וזוחלין הם ולא פקע חיותן מנייהו. ע"כ:

ובו ארבעים סאה. תמיהני למאי דפרישית בפ"ק מתני' ז דבמעין לא בעינן מ' סאה אלא כל שגופו עולה בו בבת אחת הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. למאי נפקא מיניה מצריך הכא שיהא בו מ' סאה. והרא"ש כתב בשם ר"י דאף מעין אינו מטהר בכל שהוא אלא לכלים. אבל לא לאדם. דלעולם בעינן מ' סאה אפי' בקטן. ומביא ראיה מדאמרי' בפ' חומר בקדש [דף כב] ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה. ובמקוה לא שייך לומר חלחולי מחלחלא. אלא במעין שגידי המים מתחברים תחת הקרקע וקאמר דבעינן מ' סאה וכתב שנראין דברי ר"י כי אין להשיב על ראייה שהביא. וגם מסתבר הואיל ושיערו חכמים מי מקוה אמה על אמה כו' מים שכל גופו עולה בהן. לא פלוג באדם לשער בכל א' לפי גופו ע"כ לשונו. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתינו. לפי שהיא נראית ראיה גדולה דמצריך ארבעים סאה אפי' במעין והיינו לטבילת אדם. וכ"ש דנפלאתי על הסוברים דאין צריך מ' סאה לטבילת אדם שבמעין וצריך עיון. וע' עוד מזה בסוף פ"ז:

טהורים. פי' הר"ב לחולין בלבד וכו' אבל למעשר שני וכו'. ע' מ"ש בזה במ"ו פ"ב דחגיגה:

המעורבת בבקעה. שנתקבצו בבקעה מי גשמים של ארבעים סאה. הר"ש. והוא שכתב הר"ב מעורבת למקוה וכו':

בחרדלית. לשון הר"ב כמו הרדלית. והומר בו החי"ת במקום ה"א. הרמב"ם:

שגודר כלים כו'. כ' הר"ב ואי קשיא והא אר"י וכו'. ולכאורה אף לפי' הרא"ש שכתבתי בדבור נוטפין כו' וכן נמי לפי' הרמב"ם שכתבתי בדבור שאחריו קשיא נמי שאע"פ שלפי פירושם דברי ר' יוסי אינן אמורים אלא לעשות שיהיו זוחלין. ואילו הכא מונע הזחילה ובהא לא מיירי. מ"מ זיל בתר טעמא. דמידי הוא טעמא דר"י אלא לפי שאין מהוין המקוה אלא ע"י דבר שאינו מק"ט ואילו ה"נ מניעת הזחילה הוא מהוה ומכשירו שראוי לטבול בו. אבל א"א לומר כן דאדרבה הרא"ש הקשה מכאן ג"כ על פי' הר"ש דמפרש לעיל דאין מזחילין היינו מניעת זחילה דהא הכא תנן דמבטלין הזחילה ע"י כלים. טמאים ומיהו מ"מ קשיא דאם מניעת הזחילה היא מכשרת המקוה אמאי לא קרינא ביה נמי יהיה טהור הוייתן תהא על ידי טהרה. ואע"ג דהב"י כתב גבי הבא להמשיך מים למקוה כו' דלהרמב"ם לא בעינן הויה ע"י טהרה. אלא לצריכי מים חיים ושכ"כ הרא"ש בתשובה. מ"מ קשיא היאך פסק בפ"ט מה"מ [הי"ד] להא דר"י ופסק נמי [הט"ז] להא דגודר כלים וטובל [*בהן ולא חילק בהן בצריכי למים חיים לאינן צריכין] וגם דלדברי הב"י צריך לדחוק דדרשה דיהיה טהור ארישא דקרא קאי אאך מעין. ולא על בור ומקוה דסמיך ליהיה טהור. וכן מבואר בתשובת הרא"ש וזה דוחק מאוד. אלא שאין מענין החבור להאריך בזה. ואשוב לעיקר הקושיא ואומר דלא קשיא קרא כלל. דיהיה טהור כתיב ודרשינן הווייתן תהא ע"י טהרה ולא מקרי הויה אלא מה שמהוין ועושין. ולא מה שמונעין שהמניעה היא הפך ההויה. ואע"פ שעל ידי זאת המניעה נעשית דבר מכל מקום קא חזינן דהתורה לא הקפידה אלא על הויה המהוית. ולא על מניעה: