מַעְיָן שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי הַשֹּׁקֶת, פָּסוּל. הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי שָׂפָה כָל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר חוּצָה לָהּ, שֶׁהַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא. הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי בְרֵכָה וְהִפְסִיקוֹ, הֲרֵי הוּא כְמִקְוֶה. חָזַר וְהִמְשִׁיכוֹ, פָּסוּל לַזָּבִים וְלַמְצֹרָעִים וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶן מֵי חַטָּאת, עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיָּצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים:

מעין שהעבירו על גבי השוקת. שהוא כלי. ולא שוקת שבסלע:

אם יהיו מי מעין נוזלין אל השוקת ויעבור ממנה ויצאו למקום אחר הנה אלה המים המגיעים בתוך השוקת אינם כמו מי מעין וכל מה שיצא מן השוקת אע"פ שעקרו מן המעין הנה הוא פסול זה אם יהיו מי המעין כולו נשפך בתוך השוקת אמנם אם יהיה שופע על השוקת וקצתם ילך לתוך השוקת וקצתם על גבי שפת השוקת הנה המים היוצאים מן השוקת כשרין והם מי מעין ואף על פי שילך מהם על גבי השפה דבר מועט מאד כי המעין מטהר בכל שהוא ואם העביר אלה מי המעין על גבי בריכה והפסיקו וזה כאשר שם המים ירדו לתוך הבריכה ויתקבצו בה ולא יצאו ממנה הנה דין זאת הבריכה והמקוה שוה ואם יהיו מי המעין המגיעים לבריכה נכנסין מצד זה ויצאו מצד אחר הנה מקום הבריכה פסול עתה לזבין ולטהרת מצורע ולקדש מי חטאת כאשר אינם מים חיים להתערבם עם המים אשר היו בבריכה ואם נתאמת שהיו בבריכה כבר יצאו וכלו שזה המקובץ הוא ממי המעין הנוזלין אליו הנה הוא כשר ומשפטו משפט המקוה:

פסול. ותמה הר"ש [במתניתין דלקמן] אמאי פסול כיון דמי השוקת מחוברין למעין דמטהר בכל שהוא. ותנן בפ"ק מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למעין להטביל בו בכ"ש. ועוד דמטבילין כלים בתוך כלים. [כדתנן בפרק דלקמן מ"ב] ומחלק בין כלים התלושים דשרי. לכלים הקבועים. דאיכא למגזר אטו בשאין בהם כשפופר' הנוד. אבל הרא"ש כתב (דלק') [דל"ק] מידי. כיון דכלי מפסיק בין מים שיצאו חוץ לשוקת ובין המעין. לא מיקרו מחוברים. ולא דמי למעין שנתן לתוכו מים שאובין דשם מעין לא בטיל מיניה אע"פ שנתנו לתוכו מים שאובין הרבה. מידי דהוה אמקוה שיש בו מ' סאה שאינו נפסל אפילו נתן לתוכו אלף סאין מים שאובין. והא דאפילו בכלי עצמו מטבילין. לא דמי דהתם הכלי הפנימי הוא נטבל בתוך המקוה. כיון דפי החיצון כשפופרת הנוד. אבל כלי המחובר למעין או למקוה שיש בו מ' סאה. אין להטביל בתוכן גזירה דלמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ' סאה בלא חיבור הלכך אסור להטביל בשוקת ובמים הנמשכים ממנו. ע"כ [*והא דאין מטבילין בכלי כתבתי הטעם בפ"ב מ"ג [ד"ה שיש]] וכתב ב"י עוד בשמו שכתב דהא דתנן בפ"ו מ"ה השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא"כ היו נקובים כשפופרת הנאד שאני התם שהים מקיפן. אבל אם היו עומדים על שפת הים ומחוברים לים כשפופרת הנאד לא:

כשר חוצה לה. לשון הר"ב כשר להטביל במים שעל שפת השוקת או חוצה לה. וזה לשון הר"ש כשר חוצה לה. כל שהוא שחוץ לשוקת ע"ג שפתה. כשר להטביל בו מחטין וצנורות עד כאן. כלומר דחוצה לה היינו כל מה שאינו תוך השוקת. בין שהוא חוצה לה ממש או ע"ג שפתה. מקרי חוצה לה. ומשום דע"ג שפתה אין שיעור שתעלה טבילה לאדם. נקט מחטין וצנורות. ובטעמא דמתניתין דכשר חוצה לה כתב הרא"ש וז"ל כשרים המים היוצאים מן השוקת אע"פ שאסור להטביל בתוכו. לפי שהמעין שנופל על שפת השוקת מטהר כל המים בכ"ש. אע"פ שמי השוקת מרובין מהן. מ"מ כל המים מחוברים למעין ע"י המים המועטין הנופלים על השוקת ונטהרים אע"פ שכבר נפסלו בשאיבה כשעברו דרך השוקת. ע"כ. אבל מהר"ם כתב וז"ל כשר חוצה לה דדוקא חוצה לה כשר. אבל ע"ג שפה לא דכתיב מעין ובור מקוה מים יהיה טהור. דהיינו בקרקע דלא חזו לקבולי טומאה. אבל ע"ג כלים לא. ע"כ:

על גבי בריכה. והיא מלאה מי גשמים. שאין מטהרין אלא באשבורן ובמ' סאה. ב"י:

והפסיקו. עיין מ"ש במ"ו:

הרי הוא כמקוה. ל' הר"ב ואין מטהרים בכ"ש עד שיהא שם מ' סאה. וכן ל' הר"ש. והטור מסיים ובאשבורן. וכ"כ הרא"ש:

פסול. עדיין הם פסולים כו'. ב"י:

עד שידע שיצאו הראשונים. איכא למידק אמאי לא קתני עד שיצאו כו' כדקתני במשנה א"ב דפ"ג. ונראה לי דלישנא דשידע שיצאו הוה כמו הלשון דעד שיתחשב שלא נשתייר כו' דהתם במ"ג שכתבתי שם בשם הראב"ד דמתחשבין לפי חשבון. וה"נ דכוותה דטעמא דהתם שייך נמי הכא. ודו"ק: