מעלה חמישית הוא שיהיו מים נובעים אך שהם מוכים רצה לומר מלוחים או מרים או חמים או זולת זה מן הטעמים הרעים הנמצאים בקצת המימות כמו שיתבאר בשמיני מפרה ואלה המים נוספים על הקודמין שהוא מטהר בזוחלין מצד שהוא מעין ולא יערבם דבר ומלת זוחלין עברית (דברים ל״ב:כ״ד) עם חמת זוחלי עפר רצה לומר הנחשים הנגרים בארץ: ומעלה ששית הוא שיהיה מים נובעים ערבים והם אותם אשר יקראו מים חיים ולא יאות טבילה לזב לבד אלא בהם רצה לומר איש זב אם השלים ימי טהרתו וכן טהרת מצורע רצה לומר המים אשר ישחטו עליו צפרים וקדוש מי חטאת לא היה דבר מזה אלא מאלה המים כי לאלה השלשה דברים אמר האל בהם מים חיים:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
מוכין. פירשתיו במ"ט פ"ח דפרה. [*ושם נשנה במשנה המלוחים והפושרים והר"ב שכתב חמין במקום פושרין. כ"כ הרמב"ם בפי' אבל בה' פרה פ"ו העתיק הפושרים ובפ"ט מהלכות מקואות [הל' ה'] העתיק מרים במקום חמים ובפירושו דהכא כתב מוכים ר"ל מלוחים או מרים או חמים או זולת זה מן הטעמים הרעים הנמצאים בקצת המימות כמו [שנתבאר] בשמיני מפרה עכ"ל ושם בפרה לא כתב רק מלוחין או חמין] [ויהיו מוכין בדגש הכ"ף]:
בזוחלין. מלת זוחלין עבריית מחמת זוחלי עפר (דברים לב כד) ר"ל הנחשים [הנגרים] בארץ. הרמב"ם:
מלא בכלי טמא נ"ל דקמ"ל דטפה שנפלה מכלי טמא. דינה כנפלה מגוף אדם טמא. מדסד"א דוקא באדם דניח"ל לפעמים שיתקרר גופו במים. לפיכך המים שנשארו על גופו כשהוציאו מהמים אחר ששתה. הו"ל כתלשן ברצון ונטמאו. אבל גבי כלי. ודאי לא ניח"ל שיתלחלח הכלי מבחוץ מהמים ששאב מהן. ולפיכך המים שע"ג מבחוץ. כל שלא התכוון להדיחו כתלשן שלא לרצון דמי ולא נטמאו. קמ"ל דמדהו"ל פ"ר כלרצון דמי [כרפ"ח דמכשירין]:
והר"ש והר"ב פירשו שלא פסק הקלוח שיורד לתוכן מההרים. ונתבטל הטפה הטמאה עי"ז. ולא זכיתי להבין דאי משום ביטול. היאך מסיים כאן דכשירים גם לתרומה ולעיל סוף משנה ה' אמרינן דלב"ה בכה"ג שרבו ונתבטל כשירים לחלה דהיינו להרמב"ם רק לטבול לחלה. אבל לתרומה לא. ואם כי רבותינו לשיטתייהו דפירשו שם דהיינו לחלה ממש. ולדידהו חלה ותרומה שוין. א"כ מיותרת בבא דהכא לגמרי. והא מה מעלה יש בין בבא זו מבבא קמא דלעיל. ותו דלעיל תנא לה בפלוגתא. והכא נקט לה בסתמא. ולא דמי הא למחלוקת ואח"כ סתם שמצוי בסדר המשנה. דהיינו בצריך להסתם לענין אחר שלא נזכר בהמחלוקת. רק שגם הענין שבסתם תלוי בהך שבמחלוקת דנקט לעיל מינה. משא"כ הכא אינו רק חוזר ושונה הדין בעצמו כסתם מה שכבר נזכר במחלוקת בסמוך לה לעיל מינה. זה לא מצינו. ואי"ל דמ"ש הר"ב לעיל במ"ה בד"ה כשרים לחלה. מי גבאים הללו דתנן במתני'. עכלה"ט. היינו היכא שלא רבו וכ"נ דנקט לה הרמב"ם (רפ"ט ממקואות). אלא דהרמב"ם ז"ל קאמר דכשירים רק לטבול לחלה. כמ"ש והבין גם רתוי"ט שם מדבריו. ואולם להר"ש והר"ב שפי' לעיל דכשירים אפי' לחלה ממש. א"כ תהיה משנתינו כאן וודאי משנה שא"צ. דאם אפילו כשלא רבו כשירים לחלה ולתרומה. כ"ש כאן שרבו מהקלוח היורד מההרים. ותו הרי אא"ל דהר"ב ס"ל דכשירים לחלה ממש היינו בשלא רבו. דהרי בנפל בהן ככר תרומ' והדיח. טמא אפי' בדיע'. וא"כ היאך יהיו כשרי' לחלה ממש אפי' לכתחלה. ואף שי"ל דהתם בששטפו רק קצת להלאה. אבל הכא מיירי בשלא פסקו ושטפו למרחוק. עכ"פ הרי הר"ב בעצמו לאפי' כך מלת שלא פסקו. וגם בל"ז גם פשטא דלישנא של משנתינו לא משמע כדברי רבותינו. דלעיל קרי לה שרבו. והכא קרי לה שלא פסקו. וגם מלת שלא פסקו בעצמו משמע טפי דהמי תמצית בעצמן לא פסקו. דהיינו מלהזחיל למרחוק. ואילו לדברי רבותינו הול"ל שלא פסק קלוח שיורד להן:
