הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר, הִיא וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִין. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפֻגָּלֶת. הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מֵהֶם לְמָחָר, הֵם וְהַלֶּחֶם מְפֻגָּלִים. לֶאֱכֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר, הַלֶּחֶם מְפֻגָּל, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפֻגָּלִין:

אינה מן המנחה. אינה ממין המנחה כמו הקומץ, ואע״פ שהוא ממתירי המנחה. דקסבר רבי יוסי שאין מתיר מפגל את המתיר, שאין עבודת מתיר זה שהוא קומץ מועלת לפגל מתיר האחר שהיא הלבונה במחשבה שהוא מחשב על הלבונה בעבודת הקומץ. ורבנן אמרי ליה, כי אמרינן דאין מתיר מפגל את המתיר, היכא דלא אקבע בחד מנא, כגון שני כבשי עצרת דשניהם מתירים את הלחם, ואם שחט אחד מהם על מנת לאכול את חבירו למחר שניהם כשרים. אבל היכא דאקבעו בחד מנא, כגון קומץ ולבונה ששניהם בכלי אחד, מועלת מחשבת מתיר זה לפגל מתיר אחר. והלכה כחכמים:

התודה מפגלת את הלחם והלחם אינו מפגל כו': כבר ידעת שקרבן שלמים שמקריבים עמו לחם נקרא תודה כמו שנאמר אם על תודה יקריבנו ועוד יתבאר ענין הלחם ההוא ושיעורו במסכת הזאת והלחם הזה נגרר אחר השלמים וכן שתי הלחם הולכות אחר שני כבשים וכשיפסל השרש יפסל הענף בפסולותן אבל אם יארע הפסול בהולכים אחריהם שהוא הלחם הוא לבדו פסול ויהיה העיקר שאחריו הולך שהוא קרבן עומד בשלימותו והשמיענו שהדין בשניהן יחד שוין בענין הזה:

התודה מפגלת את הלחם כו' הכבשים מפגלים את הלחם וכו'. כתב הר"ב שהלחם בא בשביל התודה והוא טפל לה וכו'. וכן שני כבשים וכו' גמרא. פירש"י תודה עיקר ולחם טפל דשחיטת תודה מקדשת ללחם כדאמרי' בפ' התודה יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש. אלא בשחיטת הזבח. וכן שחיטת כבשים מקדשים ללחם. עיין פ"ד משנה ג':

לאכול ממנה למחר. או יזרוק דמה. או שיקטיר אימוריה למחר. הרמב"ם פי"ז מהלכות פסולי המוקדשין: