מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי, שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד, וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ:

משקרב העומר יוצאין ומוצאין בשוק ירושלים כו': משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים כו': ר"מ אומר אינו מותר להן לצאת לשוק בקלי וקמח קודם הקרבת העומר שמא ישלחו יד ויאכלו ממנו קודם הקרבה ולפיכך אמר שלא ברצון חכמים. ור' יהודה אינו חושש לזה ולפיכך אמר ברצון חכמים והלכה כר' יהודה: ונאמר באיסור אכילת החדש שני כתובין נאמר עד עצם היום הזה ונאמר עד הביאכם את קרבן אלהיכם כשהיה בית המקדש קיים לא נאסר אלא קודם הקרבן ומשקרב העומר מותר לאכול חדש מיד והרחוקים אוכלין אחר חצות יום ט"ז לפי שודאי אצלם שבאותה שעה כבר נקרב העומר כמו שאמר מפני שיודעים שאין ב"ד מתעצלים בו ולכן צריכין אנשים שישמרום חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות לפי שאפשר שיהיה מוקדם או מאוחר וזה ידוע מחכמת אורך הארצות כמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה אבל אם אין שם מקדש איסור חדש יום הנף כלו ר"ל יום ט"ז שנא' עד עצם היום הזה והעיקר בידינו עד ועד בכלל ואין חולק רבן יוחנן על זה. ומה שאמר התקין ר"ל שלמד בני אדם הדין הזה המקובל וחזק אמונתם בו וזהו ענין מה שאמרו מה התקין דרש והתקין. ודעת ר' יהודה על הענין שהוא מותר מן התורה אלא שאיסורו מדרבנן דרך תקנה ולפיכך אמר והלא מן התורה הוא אסור ואינו כמו שעלה בדעתו רק הכל מסכימין שאם אין שם מקדש עצמו של יום אסור מן התורה:

שלא ברצון חכמים. פירש הר"ב דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר. דאילו קצירה עצמה אפשר בבית השלחין. א"נ ע"י קטוף [*ועי' לקמן במשנה ז' וח']:

דברי ר"מ. מקשינן בגמרא דבבדיקת חמץ פליגי חכמים אדר"י ומסתמא רבי מאיר הוא בר פלוגתיה דר"י. וסברי יבדוק בתוך המועד. כדתנן במשנה ג' פ"ק דפסחים. ולא חיישינן שמא יאכל. ומשנינן דשאני התם דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיניה:

רבי יהודה אומר ברצון חכמים. פי' הר"ב דלא גזרו שמא יאכל. והא דחייש התם בחמץ. דלא בדיל מיניה. חדש בדיל מיניה. גמ':

והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. כדמסיק טעמא במתני' מפני שהן יודעים שאין בית דין מתעצלים בו. וכתב הרמב"ם. ולכן צריכין אנשים שישמרו חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות. לפי שאפשר שיהיה מוקדם. או מאוחר וזה ידוע מחכמת ארך הארצות. וכמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה. ע"כ. ירצה שהמקומות שעל כדור הארץ בארך מנקודת מזרח עד נקודת מערב כל המוקדם לנקודת מזרח יקדים בו חצות היום קודם למאוחר אליו. ולכן צריכין שידעו המקומות אם הם מוקדמים לירושלים או מאוחרים וכמה היא הקדימה והאיחור שביניהם. ובזה ידעו אם חצות ירושלים מוקדם או מאוחר. לחצות יום שלהם. וכמה היא הקדימה. או האיחור:

אמר רבי יהודה והלא מן התורה כו'. עמ"ש בזה בפרק לולב הגזול משנה י"ב:

מפני מה הרחוקים מותרים כו'. בין לר"מ ובין לר"י. דאפי' ר"י מודה בזמן שיש עומר עומר מתיר. דכתיב עד (יום) הביאכם. רש"י: