קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהְבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:

קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה היו כו': בא לו לעשרון ונתן שמנו ולבונתו יצק ובלל כו': הפירוש המקובל שאין עליו מחלוקת כי מה שנא' ואם תקריב מנחת בכורים לה' ירמוז למנחת העומר ומלת אם בכאן אינה רשות אלא היא סמוכה ויהיה פירושו וכשתקריב מנחת בכורים תהא אותה מנחה אביב קלוי באש ור' מאיר אומר שלא יהא קלוי אלא שיגע באש וע"כ חייב לחרך אותן בשבלים: וחכמים אומרים שלא יגישו אותן באש קודם שידוש אותן לפי שהוא מתלחלח ובשעת הדישה יתפרד ויפסד אבל קולין אותן אחר דישתו בכלי שקולין בו ויהא הכלי נקוב והוא הנקרא אבוב כמו שתראה בכלים אבוב של קלאים: ור"ע [אומר] אע"פ שקוצר הכל אין כוונתו אלא בעומר וע"כ חייב הנותר לפי דעתו במעשר וחכמים אומרים כי מאחר שנגמרה מלאכתן והוא נדון כהקדש אינו חייב במעשרות כמו שבארנו במקומות מסדר זרעים וזה שאמר ונתן עליו שמנו ולבונתו לא יהא אלא ביום ר"ל יום ט"ז בניסן ודע שזה העומר הוא העומר של שעורין וכבר זכרנו זה הענין ויש לו רמזים בתורה מכללם שקרא אותו מנחת בכורים ונקרא שתי הלחם בכורים וביאר זה ואמר בכורי קציר חטים וזו היא ראיה על שהבכורים שקדמו להם בניסן אינם אלא בכורי שעורין והעיקר שעליו אנו סומכין בזה היא קבלה בידינו ואין הלכה כר"מ ולא כרבי עקיבא:

ואבוב היה מנוקב. עיין בפירוש הר"ב פ"ב דכלים משנה ג':

רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות. פירש הר"ב. לפי שלא נתנו מעות הקדש. אלא בצריך להם. והא דקתני והשאר נפדה [לר"ע] לית ליה דלדידיה לא בעי פדייה א"נ שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תוס':

בא לו לעשרון ונתן שמנו כו'. וזה לא יהא אלא ביום. ר"ל יום ט"ז בניסן. רש"י:

ונתן שמנו ולבונתו. יצק ובלל. [*פי' הר"ב ויוצק עליה שמן ובולל. וכן פירש"י ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס] [דתנן] [במ"ג פ"ו] (תנן) דכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחלה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה [דלקמן] ובין הכא ובין התם. ה"ל למתני בלילה ברישא. דיצק הוא יציקה אחרונה. תוס'. ועמ"ש שם בפ"ו [*והרמב"ם בפ"ז מה"ת כלל הכל בלשון ובוללן]:

יצק ובלל. תימה דלא תני מלח. כדקתני בהקומץ רבה [משנה ב'] לא יצק לא בלל לא מלח. תוס'. ואפשר לי לומר דלא קחשיב ותני אלא מילי דמנחות. אבל מליחה על כל קרבנך תקריב מלח וכן ליתא אלא סמוך להקטרה כמ"ש שם:

וקמץ. לאחר שבורר כל הלבונה לצד אחד. כדפי' הר"ב במשנה ב' דפ"ק: