מְעִילָה ו׳ · ג׳

אמר לו תן בשר של הקדש:

כך פירשתי בס"ד ע"פ דעת הרמב"ם [בפ"ז דמעילה] . מיהו תוספת כתבו דמיירי שהיה שם הרבה חלונות בכותל. ואמר שהתכוון על חלון אחר. וגם בכה"ג אמרי' דברים שבלב אינן דברים. וכן משמע נמי מרש"י. ותמהני הרי כל שאין הכוונה שבלב סותר לדבריו שבפה, רק (שהפה) [שהלב] מפרש יותר הכוונה (שבלב) [שבפה] אז קיי"ל דאפי' הוציא בשפתיו סתם, אמרי' דדברים שבלב הוו דברים [כי"ד שם]. ודוחק לומר דלרש"י ותוס' מיירי הכא שבכוונה אמר חלון סתם כי היכא דלשתמע מיני' ששוה בעיניו גם אם יביא מחלון האחר שלא התכוון אליו דבכה"ג קיי"ל דדברים שבלב לא הוה דברים רק לגבי אנס [וכש"ך ר"י סק"ב, וסי' רל"ב]. אב"י ולדעתי הצעירה, י"ל דדוקא בנדרים אמרי' דהיכא דאין מחשבתו שבלב סותרת דבריו שבפיו. אמרי' דדברים שבלב הוו דברים, כיון דרק לעצמו ועל עצמו נדר. אבל הכא במעילה, וודאי באמר לשליח דבריו סתם איך יהי' השליח נביא לידע מה שבלבו של משלח, אלא וודאי הכוונה על כל חלון שירצה השליח. תדע דאל"כ א"כ היה צריך שליח לאמלוכי בי' לאיזה חלון מתכוון, וא"כ לא היה המשלח מעל כלל, וכדאמרינן בנדרים [דנ"ד ע"א] על רישא דמתני', באמר תן בשר לאורחים ונתן כבד, דלא מעל משלח אפי' לר"ע דאמר דכל מידי דממלך עלי' שליח, מקרי מינו לעניין נדרים, אבל הכא רק השליח ולא המשלח מעל מדעכ"פ בעי לאמלוכי ולא אמלך. והשבתי לבני הגאב"ד שליט"א, ברוך אתה וברוך טעמך, ושלימה משנתך ונואמך. דנ"ל ראי' לדבריך מהאי דזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י, ולא סליק [קידושין דמ"ט ב']. דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. והרי גם התם אין מחשבה זאת שבלבו סותר דבריו שאמר בשעת מכירה הנני מוכר לך חפץ זה, אלא שבלבו חשב העניין מבורר יפה, ואפ"ה אמרי' גבי' דברים שבלב אינן דברים. ואת"ל התם מדהו"ל תנאי, וכל תנאי מלתא אחריתא הוא נגד דבור סתם. וה"ל שפיר כסוחר דבריו. תדע, דא"כ מאי ראיה מייתי התם מקרבן דאמרי' דכופין אותו להביאו ויאמר רוצה אני, אעפ"י שאינו מרוצה בלב. ומה זו ראיה, התם ודאי מיאון שבלבו סותר רצוי שבפיו, משא"כ הכא אין מחשבתו שבלב סותר לדבריו שבפה. אע"כ דמדהוי בלבו תנאי, הו"ל נגד סתם דיבורו כסותר זא"ז. עכ"פ הרי לעיל מנה שם בקידושין אמרי' במקדש אשה ואמר ע"מ שאני גבור, אין אומרים כיואב ואבנר, אלא כל שחביריו מתיראין מגבורתו. הרי דאף דבאמר כוונתי היה כיואב לא היה סותר למאי שהוציא בפיו כלל, ורק שבלבו בירר הדבר טפי, אפ"ה מדעכ"פ בלשון בנ"א אין סתימת לשונו משמע כפירושו דוקא, והוא מדבר עם האשה שתתרצה להתקדש לו. אמרי' וכי חולדה נביאה היא לידע מה שבלבו יותר מהמובן בלשון בנ"א. ואילו בנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, הרי עצמי קרבן אם אוכל לך, ואמר לא התכוונתי אלא לעצם שיש לי בביתי, מהימן (כנדרים די"ח ב). והרי גם זה פשטות לשון בנ"א לא משמע חרם ים או עצם מעצמיו, אפ"ה אמרי' דבריו שבלב הוה דברים. דאע"ג דבנדרים הולכין אחר לשון בנ"א. היינו בנדר סתם, ואומר שהתכוון כפי שיפרשו חכמים לשונו. אבל באומר שהתכוון שלא כפשטות לשון בנ"א מהני [ודו"ק בלשון הש"ך י"ד סי' ר"ח סק"ה]. וא"כ ק' מ"ש קידושין מנדר, ולמה לא נימא נמי בקידושין, דבאמר שלכך נתכוון אף שהוא נגד פשטות לשון בנ"א, עכ"פ כל שאינו סותר להדיא מחשבתו לדבור פיו מהני. אע"כ כסברתך בני שליט"א, דשאני קידושין מנדר, שנדר לעצמו ועל עצמו, כל שאינו סותר לדבור פיו, מצ"ל לכך נתכוונתי. משא"כ בקידושין הרי הוא עם האשה מדבר שתתרצה להתקדש לו ע"פ מה שתבין מדבריו, אין לה להבין מדבריו רק כפי המובן בפשטות לשון בנ"א: