מְעִילָה ו׳ · ב׳

בעל הבית מעל אפילו כשקודם שהוציאו לחולין נזכר השליח, שהחפץ הוא הקדש, והרי אין מעילה במזיד, אפ"ה מעל בעה"ב, מדהוא היה עכ"פ שוגג באותה שעה שהוציאו השליח. ואף דבכל התורה כולה, מי ששלח אדם לעשות עבירה, לא נתחייב המשלח, ולא חילק הכתוב לענין זה בשום דוכתא בין שהיה השליח שוגג או מזיד, בכל גוונא המשלח פטור, אף דרק בהזיד השליח י"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין [כשיטה מקובצת ב"מ ד"י ע"א בשם הריטב"א]. אפ"ה בג' דברים יש שליח לדבר עבירה בשליחות יד בפקדון, ובמעילה, ובטבח גנב ע"י אחר [וסי' שמט]:

ובש"ס אמרי' אהך בבא, ש"מ מוסיף על דבריו הוה. ר"ל דבש"ס כתובות [דצ"ח ב'] מסתפקינן באמר לשליח שימכור א' משדותיו. והלך השליח ומכר יותר ממה שצוהו, מי אמרינן שהשליח שמכר יותר ממה שנצטווה. מוסיף על דברי משלחו הוה, ולהכי אף שאותן שמכר יותר ממה שנצטוה אינן מכורין, עכ"פ האחת שהרשהו הב"ב למכור, מכור הוא, אם ירצה הלוקח. או נימא דמעביר על דבריו של בעה"ב הוה, וה"ל כאילו עקר כל השליחות, ואפי' אותו א' שמכר כפי רצון המצווה, נמי אינו מכור, אם ירצה המצווה. וקאמר הכא, דבשלמא אי נימא דכשהוסיף השליח בין במתנה בין במכר, מוסיף על דברי המצוה הוה. שפיר י"ל במתני' דגם בעה"ב מעל, דהרי נתקיים גם שליחותיה. אלא אי נימא. דכל שהוסיף השליח יותר ממה שנצטווה, אז הוה כמעביר על דברי בעה"ב, אמאי אמרי' במתני' דבה"ב נמי מעל, ואמאי, הרי נעקר שליחותי' לגמרי. ונ"ל דרק אמאי דאמרי' במתני' דגם בה"ב מעל מקשי. אבל שליח, וודאי אפי' נימא דכל שהוסיף בשליחותי' מעביר ע"ד הוה, והרי האורחין נמי הוסיפו על דברי השליח, אפ"ה מעל שליח ג"כ. דבשלמא בבעה"ב, כשהוסיף שליח אמרי' דנעקר שליחותי' דב"ב לגמרי, ולא מעל. משום שהאורחין המוציאין לחולין סבורין שעושה השליח הכל מדעת הב"ב, והרי באמת זה טעות. דהרי בשהוסיף יותר ממה שנצטוו. עקר דעת בה"ב לגמרי. לפיכך כל שנימא מעביר על דבריו הוה. לא מעל הבה"ב. אבל שליח, וודאי מעל. אף שגם הם הוסיפו על דברי השליח. עכ"פ הם המוציאין לחולין. יודעין שב' לוקחין ע"ד השליח וא' לדעתן, ולא עקרו שוב שליחותי' דשליח. ומתרץ הש"ס. א"ר ששת, הכא במאי עסקינן. דא"ל השליח עלו א' מדעת בה"ב. וא' מדעתי. כלומר, לעולם כל המוסיף על שליחותי'. עקר שליחות המשלח לגמרי. ואפ"ה תנא הכא דמעל בעה"ב. מדפירש בהדיא שיטלו א' לדעתו של בעה"ב, וגלי דעתי' שאינו רוצה לעקור השליחות לגמרי, רק להוסיף עליו. והא דנקט הש"ס שאמר השליח וא' לדעתי. וודאי לאו דוקא, דאפי' לא אמר על הא' שהוסיף מלת לדעתי, וכגון שאמר טלו א' מדעת ב"ב. ועוד א', או טלו ב', ורק א' מהן לדעת ב"ב, וודאי שליח מעל, שהרי הוא בעצמו יודע שהוא הוסיף הא'. אלא איידי דנקט א' לדעת ב"ב, וודאי משתמע שהשנית הוא לדעת השליח. וכך כתב נמי תוספ' הכא ובסוגיא דכתובות [שם]. דאבל האורחין א"צ שיאמרו הרי אנו נוטלין א' יתירה מדעתינו, דדוקא שליח צריך שיאמר כן שלא יסברו אורחין שלדעת בה"ב עושה, ולא יחזיקו כלל טובה לשליח, דאל"כ למה ימעל השליח, הרי לא יהנה. אבל האורחין הרי יודעין שלוקחין א' יותר ממה שאמר השליח, עד כאן הצעת הש"ס ופירושו. והנה למאי דקיי"ל [רמב"ם פ"א משליחות. וח"מ קפ"ב ס"ח] לעניין מכר דמוסיף על דבריו הוה. ואותו א' שמכר כפי שצווהו הבע"ב, עכ"פ הוה מכור אם ירצה הלוקח. א"כ ה"נ במתני' לעניין מעילה א"צ לאוקמא שפירש השליח בדבריו שיקחו א' על דעת ב"ב וא' מדעתו, אלא אפי' בסתמא, שאמר להאורחין שיטלו ב', אפ"ה מעל בה"ב, דהרי גם בלא פירש, אמר הש"ס דבדאמרי' מוסיף ע"ד הוה. שפיר מעל בעה"ב. ולפיכך יש לתמוה על הרמב"ם [פ"ז ממעילה] שכ' דבאמר שליח סתם טלו שתים, לא מעל שליח. ורק באמר טלו שתים מדעתי, והן לקחו ג', אז כולן מעלו. עכת"ד. וזה תמוה בתרתי. חדא, בסתמא אמאי לא מעל שליח. הרי מתני' סתמא קתני, ואפ"ה קאמר הש"ס דאי נימא מוסיף על דבריו הוה, שפיר קאמר במתני' דמעלו כולן. ותו דקאמר הרמב"ם עוד, דבשאמר שליח טלו ב' מדעתי אז מעלו כולן. ואמאי, הרי אופן זה לא נזכר כלל בש"ס. לא למ"ד מוסיף ולא למ"ד מעביר, והסברא נותנת דכמו דלמ"ד מעביר על דבריו הוה. אפ"ה בשגלה דעתו שנותן הא' לדעת בעה"ב. הו"ל כאילו קיים השליחות באותו א', כ"כ יש לנו לומר למ"ד מוסיף על דבריו הוה. היינו דוקא בשאומר סתם טלו שתים. אבל בשפירש ואמר טלו שתים לדעתי, הרי אומר בפירוש שעוקר שליחות המשלח לגמרי, ורק לדעתו הוא נותן להן הב'. ומעביר על דברי בה"ב הוה. ואמאי מעל בעה"ב. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דבקאמר שליח סתמא טלו שתים, בין למ"ד מוסיף בין למ"ד מעביר על דבריו, וודאי לא מעל השליח, דאמאי ימעל, הרי לא יחזיקו לו טובה, שיסברו שכך צוהו המשלח, וכמ"ש לעיל בשם התוס'. וכן מוכח קצת מלישנא דש"ס דקאמר אפי' למ"ד מעביר על דבריו, דקאמר להו השליח טלו א' לדעתי. והרי למ"ד מעביר על דבריו. א"צ לתרוצי רק למה ימעל הבה"ב. והוה א"כ סגי בשיאמר, הכא במה עסקינן בשאמר טלו א' מדעת בעה"ב. אלא לאו ש"מ דלכ"ע לא אפשר שימעול השליח רק בשיאמר להם עכ"פ שיקחו א' על דעתו. ויחזיקו לו טובה עי"ז. ובוודאי בהכי איירי מתני' דקאמר שמעל שליח, וזה לא תלוי כלל בפלוגתא דמוסיף או מעביר ע"ד. אלא דס"ד דמקשה, דמדתני מתני' סתמא, וודאי כולה משמע בחדא גוונא. ומדאותה שהוסיף השליח וודאי מיירי בשאמר השליח שיטלוהו על דעתו של שליח. וכדאמרן, א"כ ה"נ אותה האחרת שנתן כדעת בה"ב נמי מיירי בשא"ל השליח שיטלוה על דעתי' דשליח, ואפ"ה מעל בה"ב. ואע"ג דגלי שליח דעתי' שעוקר גם באותה חתיכה שליחותי' אין זה בכחו של שליח, דדוקא למ"ד מעביר על דבריו הוה אמרי' דבשפירש ואמר קחו (א') [ב'] מדעתי, גלי דעתי' (דלקיים) [דלא לקיים] שליחות המשלח קבעי, משא"כ למ"ד מוסיף על דבריו כל מה שעושה כפי מה שצווהו המשלח, אעפ"י שאומר בפירוש שעושה כן לדעת עצמו, לא מהני, שעל כרחו מחשב כמקיים בזה שליחות המשלח. וה"נ אמרינן [ב"ק דק"ב ב'] דבנתן לשלוחו מעות לקנות חיטין וקנה חיטין, דלכ"ע שליחותי' קעביד, וכבעה"ב דמי. ופסקו הרי"ף והרמב"ם שם, וה"נ בח"מ [קפ"ג ס"ג] דבחיטין וקנה חיטין, אפי' אמר בפני עדים שקונה לעצמו, אפ"ה אמרי' כיון שעשה כפי שצווהו שליחותי' קעבד, וקנה המשלח [ודלא כי"א שם]. ואילה"ק לדבריהם מרואה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי, והגבהו חבירו, ואפ"ה דוקא בשהגביה סתם לא מצ"ל לעצמי הגבהתיה, אבל בשאמר בפירוש קודם הגבהה שלעצמו מגביה אותה, קנה השליח. [כח"מ רס"ט ס"ז]. נ"ל דזה דוקא במציאה, שהיא של הפקר. אבל בחיטין וחיטין הנ"ל, כיון שקנה ממעות המשלח וכפי שצוהו, אפי' אמר בפירוש מקודם שעושה לדעת עצמו לא מהני. ולהכי ה"נ הכא לענין מעילה, כיון שהחתיכות ביד המשלח והוא שלחו ליתן א' מהן לאורחין. אע"ג שאומר השליח שגם אותה חתיכה נותן רק לדעת השליח. אפ"ה לא עקר בזה שליחותי' ושפיר קאמר במתני' שמעל הבעה"ב עבור אותה חתיכה שנתן. מיהו הא תינח למ"ד שכל המוסיף על שליחות המשלח מוסיף על דברי המשלח הוה, ולא עקר בזה בהדבר ששלחו, שפיר מצינן למימר דאע"ג שאמר שנותן שניהן ע"ד השליח, לא חיישי' לדבוריה. אלא כל מה שעשה כפי ששלחו המשלח. שליחותי' קעביד, ולהכי שפיר אמרי' במתני' דמעל גם המשלח. אלא אי נימא דמעביר על דבריו הוה, הרי אפי' עושה סתם, כל שהוסיף על מה שצוהו, נעקר כל השליחות ממקומו, א"כ כ"ש בשאמר השליח בפירוש שגם אותה חתיכה שצוהו הבה"ב ג"כ אינו נותן אלא לדעת השליח, ק' שפיר אמאי קתני במתני' שגם הבע"ב מעל. ומשני רב ששת דמתני' לצדדין קתני, דהיינו שאמר שליח טלו א' מדעתו וא' מדעתי, ולהכי אף למ"ד מעביר, כיון דגלי דעתי' שאינו רוצה בזה לעבור על דעתי', מהני, ומעל גם הבה"ב. וא"כ לדידן דקיי"ל מוסיף על דבריו הוה, א"צ לאוקמי מתני' לצדדין, אלא אפי' אמר טלו ב' מדעתי, מעלו שניהן וכדאוקימנא למתני' תחלה, וצדקו דברי הרמב"ם [וערכ"מ שפי' בשם הר"י קורקס באופן אחר]. עוד נ"ל דאע"ג דבאמת יש בכאן ד' אופנים למ"ד מוסיף על דבריו, דהיינו (א) בשאמר השליח סתמא טלו ב': (ב) בשפירש שיקחו ב' לדעת בעה"ב. (ג) בשפירש שיקחו ב' לדעת שליח. (ד) בשפירש שיקחו א' לדעת בעה"ב וא' לדעת שליח. אפ"ה לא נקט הרמב"ם רק ב' אופנים, דהיינו, סתמא, ושיקחו ב' לדעת שליח. ה"ט מדבעי למנקט בכל חד רבותא. ברישא נקט רבותא, דאפי' באמר סתם אמרי' דרק בעה"ב מעל. וכ"ש בשפירש שיקחו שניהן לדעת הבעה"ב. ובסיפא נקט נמי רבותא. דאפי' בשפירש שיקחו שניהן לדעת שליח, אפ"ה מעל בעה"ב. וכ"ש בשאמר שיקחו א' לדעת בעה"ב וא' לדעת שליח. וכ"ה שחנני לברר כל העניין הזה בטוב טעם ודעת להצדיק צדיק מעיקרא רבינו הרמב"ם זצוק"ל וזיולו"א.

במשנה כיצד יעשה נוטל כו'. עפרש"י ותוס' וכ"נ מהרמב"ם בחבורו בפ"ז מהמ"ע ה"ו. דבהקדש יכול לחלק אף שהוא ברשות אחר כמש"כ התוס' בב"ק (ס"ח ב') ד"ה הוא. והרע"ב נמשך אחרי הרמב"ם בפי' ולא מחוור: