מְעִילָה ג׳ · ד׳

דִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן בַּתְּחִלָּה, מוֹעֲלִים בּוֹ. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, מוֹעֲלִין בָּהֶן. וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה מְעִילָה ג׳ ד׳, מתוך מסכת מְעִילָה שבסדר קדשים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא כו' ר"ש אומר תורים שלא הגיע זמגן מועלין כו' כבר ידעת שדישון הוא האפר ודישון המנורה קצות הפתילות השרוף שנשרף מהם ואר"ש תורים שלא הגיע זמנן הואיל והם ראוים ליקרב לאחר זמן מועלין בהם וחכמים אומרים הואיל ואינם ראוים עכשיו ליקרב לא מועלין ולא נהנין ואין הלכה כר' שמעון:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

דישון מזבח הפנימי והמנורה. כתב הר"ב היה מוציאן ומניחן אצל מזבח החיצון מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. דכתיב (ויקרא א׳:ט״ז) והסיר את מוראתו בנוצתה וגו'. אל מקום הדשן. ואי למקבע ליה מקום למוראות לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה. ותו לא. וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח. מאי הדשן דאפילו מזבח פנימי שם מקומו. מנורה מנלן. דשן הדשן ה"א יתירא. גמרא:

לא נהנין ולא מועלין. כתב הר"ב דבהני לא כתיב ושמו כו'. עיין בפירושו דסוף תמורה. ומ"ש שם:

המקדיש דישון בתחלה. פירש הר"ב ה"ק. המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאו כו' דאי אפר כירתו מאי בתחלה. והתוס' [ד"ה והמקדיש] כתבו דאפר כירתו פשיטא דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלקמן דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית. אבל מה שכתב הר"ב שוב ליכא לשער כו' קשיא לי דא"כ כל הני דאין מועלין בהן משעה שנעשית מצותו. דתנן גם בפרק דלעיל [נמי]. ומאי איריא דשמעינן לה בדישון דוקא. והתוס' כתבו דמיירי באדם [שנטל] *) מתרומת הדשן לאחר שהורמה. והקדישה. מועלין בה מן [התורה]. ע"כ. ודעת הרמב"ם נ"ל שמפרש במקדיש אפר כירתו דבריש פ"ה מהל' מעילה כתב המקדיש תרנגולת כו' אפילו הקדיש אשפה מלא זבל או עפר. או אפר. מועלין בכולן. ויראה לי דאפר דנקט. ממשנתינו זאת הוא שהעתיק כן. ואם אין אתה אומר כן. לא העתיקה כלל. [*ומ"ש הר"ב כשנתערך זה. נ"ל דלא דקשה ל"ל כשנדר זה וכן הא דדקדק לכתוב מועל בו לאלתר. לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר]:

תורין שלא הגיע זמנן כו'. כדתנן במ"ה פ"ק דחולין:

לא נהנין כו'. כתב הר"ב ולא דמו למחוסר זמן כו' וכן בני יונה שעבר זמנן, ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל [בריש פרקין] דמועלין בה קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואין לה פדיון. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס'. ומ"ש הר"ב שהרי אין המום פוסל בעופות. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות [*כמו שכתב הר"ב במשנה ד' פ"ו דתמורה]:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · מְעִילָה ג׳ ד׳

א׳
ושאבדה האי שאבדה קאי לכאן ולכאן, ור"ל שעברה שנתה ונאבדה, או שנאבדה ונמצאת בעלת מום. דאע"ג דהו"ל ב' לריעותא, ונדחות לגמרי בשעה שנתכפר באחרת, אפ"ה בנמצאת אחר שכיפרו בעלים באחרת, תמות:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · מְעִילָה ג׳ ד׳

א׳
וקשה תקנה חצר להקדש, כמו דקונה להדיוט [כב"מ פ"א מ"ד], ולא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (כגיטין נ"ב א). ואי"ל דבהדיוע ה"ט דמשום דחצר מיד אתרבאי, מאם המצא תמצא בידו הגניבה, ולא מצינו יד להקדש. ליתא, מדאמרינן [ב"מ ד"י ע"ב]. דאע"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות, והרי יש שליחות להקדש, ככהנים דשלוחי שמים נינהו [כרמב"ם פ"ו מנדרים], וא"כ כשהגזבר עומד בצד החצר, דהו"ל חצר המשתמרת, תקני ליה. ורתוי"ט הביא קו' זו בצ"ע. ולפענ"ד נראה כיון דהרי עכ"פ גם בכה"ג צריך שיאמר הזוכה ג"כ זכתה לי שדי [כח"מ רס"ח ס"ג], והכא הרי ההקדש או הגזבר לא קאמרי הכי. ואפי' לי"א דבעומד בצד שדהו לחוד סגי, עכ"פ הרי כתבו תוס' [ב"ב דנ"ד א' ד"ה אדעתא], דהא דחצירו קונה שלא מדעתו. היינו בלא ידע כלל, אבל בידע ומתכוון שלא לקנות לא קני. וא"כ הכא כיון דאין הגזבר מתוייב לעמוד בצד החצר ולומר שתקנה השדה לההקדש, הו"ל כאילו התכוון ההקדש שלא לקנות, וגזבר דעביד אדעתי' דנפשי' קעבד., דהרי לא נעשה שליח לדבר זה. אמנם אילה"ק מ"ש הכא מחלב וביצים לעיל [מ"ה] דאמרינן דמעל בהן, אף שבאו לאחר שהוקדש. נ"ל דלא דמי, דהתם מנה קרבו, דהיינו מגוף ההקדש עצמו שהקדיש, משא"כ הנהו מעלמא קאתו. ואפי' אילן ועשבים לא דמי לחלב וביצים, דהתם גם קודם שיצאו לאויר העולם כבר הוה מפקד פקידי בגוף ההקדש, וכשהופרשו ויצאו, רק אוכלא דאפרת מהקדש הם, דדינם כבתחלה כשהיו מחוברים בגוף ההקדש. משא"כ פירות ועשבים לא היו עומדים מופרשים בגוף ההקדש קודם שצמחו ויצאו לחוץ. כך נ"ל. אבל רתוי"ט כתב משום קו' זו דמתני' דהכא ר' יודא היא דפליג אהך מתני' דלעיל, יע"ש. [אב"י אמנם ק"ל דמדקאמר אין מועלין בה, משמע דאבל איסורא איכא, והרי בכריתות [פ"ו מ"ו סי' ל"ה] אמרי', דאדם מתכפר בשבח הקדש, וק' הרי מדמפטר עי"ז מממון לא שייך לומר מצות לאו ליהנות נתנו כלקמן סי' ס"ט. ותרצתי לבני הרב שליט"א, התם בכריתות כיון שכבר נתן הב' סלעים שחייב לאשם, לא מחשב הרווחה מה שהשני ירעה עד שיסתאב ויקריבנו עולה]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · מְעִילָה ג׳ ד׳

א׳
במשנה המקדיש דישון בתחלה כו'. פירושי המפרשים בזה דחוקים מאד. ולעד"נ דר"ל דקדושה שהיה בהן קודם כבר אזלא לה כדקתני רישא. אבל אם הקדישו אדם עתה מחדש (וזהו שכוון במלת בתחלה) מועלין בו. ועי' בפי' הרע"ב דלכאורה כוונתו נעלמה. ואולי יכוון דדוקא אם הקדיש דמיו בעוד היותו בפנים ר"ל בהיכל דאז לא היה ראוי לשערו ולשומו משום דכ"א אסור ליכנס שמה שלל"צ עבודה והוא באזהרת אל יבוא דר"פ אחרי. ותיכף כשהוציאוהו לעזרה דאז היה ראוי לשומו נהנה ממנו מעל. משא"כ אם היה שהות לשומו קודם שנהנה ממנו. או שהקדישו לאחר שהוציאוהו לעזרה דהיה שהות לשומו קודם שהקדישו לא מעל. ובזה ינצל מכל גמגומי התוי"ט עליו:
נחלת הכלל · Vilna Edition