אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַטְלָנִים. פָּחוֹת מִכָּאן, הֲרֵי זֶה כְפָר. בָּאֵלּוּ אָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין. אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְתִשְׁעָה בְאָב, חֲגִיגָה וְהַקְהֵל, מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין, מֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִיּוֹת וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, מְקוֹם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. אֲבָל מְקוֹם שֶׁאֵין נִכְנָסִין לֹא בְּשֵׁנִי וְלֹא בַחֲמִישִׁי, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִזְמַנָּהּ:

אלא שהכפרים מקדימין. כלומר מאחר שמוקפין קורין בט״ו ושאין מוקפין בי״ד הכל בכלל, והיכי משכחת תו י״א י״ב וי״ג, אלא שהכפרים נתנו להם רשות להקדים קריאתן ליום הכניסה יום ב׳ בשבת שלפני י״ד, או ה׳ בשבת, שהן יום הכניסה שהכפרים מתכנסים בעיירות למשפט, לפי שב״ד יושבים בב׳ וה׳ בתקנת עזרא. א״נ מתכנסין הכפרים לעיירות בב׳ וה׳ לשמוע קריאת התורה, והכפרים אינם בקיאים כל כך לקרות וצריכים שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא ביום י״ד, כדי שיהיו פנויים ביום פורים להספיק צרכי סעודת פורים לבני העיירות. ומצאו לדבר זה רמז מן המקרא דכתיב (אסתר ט׳:ל״א) לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, ואי לא תקון מרדכי ואסתר אלא י״ד וט״ו הכתובים במקרא, לימא קרא בזמנם, מאי זמניהם, ש״מ עוד ב׳ זמנים אחרים חוץ מאותן הכתובים במגילה, וי״ג לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקריאה, שעיקר הנס בו היה, שבו נקהלו להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מדינות. על כרחך לא רבי קרא אלא י״א וי״ב. ואין לומר דרבי ט״ז וי״ז שלאחר י״ד וט״ו הכתובים במגילה, דאמר קרא (שם) ולא יעבור:

איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנים כו': י' בטלנים הוא שיהיה בבהכ"נ י' בני אדם שלא תהיה להם שום מלאכה אלא עסקי צבור ות"ת וקביעותם בבהכ"נ וכשיחול יום ט' באב יום שבת מתענין יום ראשון כי אקדומי פורענותא לא מקדמינן וכן כשיחול יום חגיגה ביום שבת נקריב ביום ראשון כמו שיתבאר במסכת חגיגה וכשיחול יום הקהל ביום השבת תהיה הקריאה ביום (שמיני) [צ"ל ראשון] וזמן עצי כהנים כבר קדם לך גדרו בסוף תעניות וכשיחול אחד מאלו הימים ביום שבת יהיה הקרבן יום ראשון וכל אלו מאחרין לפי דלא מטא זמן חיובייהו. ואמרו מתנות לאביונים ר"ל כי מי שנתן באותן הימים ר"ל יום אחד עשר שנים עשר ושלשה עשר מתנות לאביונים יצא ידי חובתו ורבי יהודה יפרש דברי חכמים שקדם זכרם:

באלו אמרו. פי' הר"ב בזמנים של מגילה. ור"ל בי"ד וט"ו. ורש"י פי' אם חל י"ד בשבת. וא"כ באלו קאי על הימים המוקדמים. והרי"ף פי' ע"פ הירושלמי באלו ר"ל במגילה ותרומת [שקלים] דבאחד באדר משמיעין על השקלים ולא בא' בניסן וטעמא פירש הר"ן שאין מביאין קרבנות צבור אלא מתרומה חדשה:

זמן עצי הכהנים. בפי' הר"ב והעם וכן ברש"י והר"ן. וכן הוא במשנה ה' פרק בתרא דתענית [*ובסדר המשנה שבירושלמי הכא והתם]:

ותשעה באב. כתב הר"ב וה"ה שאר תעניות. והאי דנקט ט' באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו. אבל שאר צומות אמרינן במסכת ר"ה [פ"ק דף י"ח] רצו מתענין רצו אין מתענין. רש"י:

חגיגה. כתב הר"ב שיש לה תשלומין כל ז' ואפילו עצרת כדפי' במ"ו פ"ק דחגיגה:

והקהל. פי' הר"ב וכל העם כו' להביא את טפם כו' ובשבת א"א וכ"כ רש"י. וטעמא דאע"ג דנושא חי פטור כדתנן בפ"י דשבת מ"ה הא אמרי' דכל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מתלת. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת אפשר דחייב כדכתיבנא במ"ב פי"ח דשבת. וטף לא באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהן. כדאיתא בגמרא פ"ק דחגיגה דף ג'. וא"כ אפי' הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם ומביאין אותו וא"א בשבת. ורש"י כתב עוד פירוש אחר בשם ירושלמי משום בימה של עץ שהיו עושין למלך. כדתנן בספ"ז דסוטה. ומאתמול לא עבדינן משום דדחיקא לה עזרה:

ולא מקדימין. כתב הר"ב לא מטא זמן חיובייהו גמ'. ופי' הר"ן הקהל קודם זמן חיובו לא אפשר משום בימה [וזמן ההקהל ביום [*א'] דחול המועד [*כדתנן במ"ח פ"ז דסוטה וע"ש] ויום שלפניו הוא י"ט דכמו כן א"א לעשות בימה] וכן זמן עצי כהנים א"א להקדים מפני חבירו שהוא מספיק דא"א לו להכנס בתחומו ע"כ. וחגיגה ודאי א"א להקריב קודם החג דמאי חגיגה שייכא אם אין חג. ומ"ש הר"ב וט"ב משום דאקדומי כו'. בגמרא. וטעמא דאצטריך לכך משום דמכיון דמי"ז בתמוז הובקעה העיר נמצא דהוי זמן תענית בכל אלו הימים הקודמים לט"ב. ועוד הא כתבינן במ"ו פ"ד דתענית דבז' באב נכנסו גוים להיכל וכו':

מותרין כו' ומתנות לאביונים. ר"ל כי מי שנתן באותם הימים ר"ל יום י"א י"ב וי"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו הרמב"ם. אבל משלוח מנות אינו אלא בזמן סעודה דמנות מידי דמיכל הוא והרי"ף הביא ירושלמי דסעודת פורים לא מקדימין. [*וכמ"ש הר"ב במשנה דלעיל]: