חל להיות. יום י"ד. שהוא עיקר לפי שרוב העולם קורין בו ומשום הכי קתני ליה סתמא ושני בשבת יום הכניסה הוא. הר"ן. ואע"ג דהשתא דמתחיל בשני בשבת והדר תני בשלישי וכו' דנקט סידורא דיומא נמצא דאשמעינן מקדימין לי"ג ולי"ב וכו' דלא כסידורא דירחא דלעיל. מפרש בגמרא דהיינו טעמא דאי הוה תנא כסידורא דירחא היה צריך לשנות אחר השבת י"א. בשבת י"ב. ע"ש י"ג. מתוך כך הוא בא לדלג ולטעות לכך נקט סידורא דיומא וסדר החדש הבא לו לאחוריו אינו מזכירו בפירוש שהרי מאליו הוא נשמע ואין כאן עוד טעות:
חל להיות בע"ש עיירות ומוקפים בו ביום. כתב הר"ב שאין קריאת מגילה בשבת גזירה שמא יטלנה וכו'. דהכל חייבין בקריאת מגילה ואין הכל בקיאין כדאיתא בגמרא. וקשיא לי א"כ למה קורין בס"ת בשבת כדתנן בפרק בתרא. וכ"פ הר"ב בסמוך בפרשת ויבא עמלק אבל בקריאת הלל ל"ק דרשאין לקרות בעל פה כיון דרגילין בו מידי דהוה מעמדות במנחה. כדתנן במשנה ג' פ"ד דתענית. וניחא לי במ"ש בטור א"ח ר"ס קל"ט דהקורא בפרשה צריך לסדר אותה תחלה פעמים ושלש בינו לבין עצמו וכו' וא"כ כל הקורין בקיאין הן דומיא לתירוץ ב' דתוספות במילה שלא גזרו כמ"ש בשמם במשנה ב' פ"ד דסוכה דטעמא דאין אדם מל אא"כ הוא בקי:
ומוקפין בו ביום. דכתיב (אסתר ט׳:כ״א) בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות אף כאן אין מוקפין קודמין לקרות עם הכפרים ביום הכניסה הכי איתא בגמ' ולא ידעתי מי הכריח להר"ן לתת טעם אחר משום שבו קריאה לרוב העולם. ומ"ש הר"ב ושואלין וכו' כל אותה שבת. [גמ']. [ובגמרא] משמע דאצטריך לאשמועינן דלא תימא נגזור דרשא אטו קרייה. והרמב"ם בפ"ק הלכות מגילה כתב כדי להזכיר שהוא פורים ומ"ש הר"ב דסעודת פורים לכ"ע אין עושין בשבת דלעשות אותם ימי משתה כתיב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו בידי שמים ואינו מתקנת מרדכי:
חל להיות בשבת. למאי דכתיבנא במשנה ה' דפ"ה דסוכה דאין עושין יוה"כ באחד בשבת הה"נ בע"ש דהני טעמי נמי שייכי. ולפיכך הכא דוקא בזמן שמקדשין ע"פ הראיה. דאל"כ כשיחול פורים בשבת יבא יו"כ בע"ש. וכ"פ המגיד [פ"א מהלכות מגילה הי"ג]:
ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה. דכיון דאדחו מיומיה ידחו ליום הכניסה. גמרא:
