קִנִּים ב׳ · ג׳

או שמת אחד מהן יקח זוג לשני וכ"ש דבפרח א' מקן מפורש, ויודע איזה נשאר, דאין זקוקין זל"ז כלל, ויקח זוג לשני. אלא דקמ"ל פרח א' מסתום, דסד"א מדהיו ב' הפרידות זקוקות זל"ז, וכל א' מהן היה ראוי לקבוע עליו שם חטאת או עולה, ורק ע"י שיוקרב ראשונה לחטאת יבורר שהנשארת היא עולה. וא"כ הכא, מדהלכה א' מהן לאיבוד, הו"ל הנשארת כאילו חטאת ועולה מעורב בה ותמות קמ"ל. מיהו סיפא בפרח לבין הקריבות דוקא בפרח מקן סתום, פסול ופוסל א' כנגדו. אבל פרידה מפורשת לעולה שפרח לתוך קן סתום, אין כשר רק כמנין העולות שבקנין שפרח לשם. וה"ה בחטאת מפורשת שפרח לתוך קן סתום, יקריב מהתערובות רק כמניין החטאות שבהסתום [כפ"א מ"ב]. ובאינו יודע אם החטאת או העולה פרח מהמפורשת להסתום, אז התערובות וגם הפרידה הנשארת כולן פסולין [כנזיר די"ב]:

וא"ת א"כ שבעלת ב אינה רשאי להקריב מקניה השתא כלל. למה בעלת ג לא תקריב מו' פרידות שלה רק חטאת א' ועולה א', הול"ל שתקריב ב' חטאות וב' עולות, דאפילו נימא דאותן שפרח לה תחלה וסוף משלה היו, הרי אותו שפרח לה בסוף לא תקריבו בעלת הב'. דהרי בעלת הב' אינה רשאי להקריב מקניה כלל. וא"כ אין לחוש רק שמא אותה שפרח לה בתחילה יקריבוהו במקום שנתערב, לחטאת או לעולה, ובין כך וכך רשאי להקריב מו' פרידות שלה עוד ב' חטאות או ב' עולות. וכן ק' נמי למה הפסידה בעלת ב ע"י פריחה שניה שוב קן א', הרי כשפרח לה בסוף פרח לתוך אותן של בעלת א. ומדאינה רשאה בעלת א להקריב משלה כלום, א"כ תהיה בעלת ב רשאה להקריב חטאת א' ועולה א', דהו"ל אותה שפרח לה לתוך קני בעלת א כפרח לבין המתות, דלא הפסידה כלום [כמשנה א']. ואת"ל דמשנה א' מיירי דוקא בפרח לחטאות המתות ממש, כגון שהן מה' חטאות המתות, דהלממ"ס שימותו, וכן כתב רש"י להדיא [נזיר די"ב א']. אבל הכא דבעלת ב וא' אין קנין שלה מתים רק משום דלא ידעינן אם הן חטאות או עולה, ובדיעבד אם קרבו. פסולין רק מכח ספק, שפיר גזרינן בבעלת ג שמא תקריב בעלת ב', ובבעלת ב שמא תקריב בעלת א קנין שלה: ליתא, דהרי במשנה ד' חזינן דבפרח א' מסתומה, אפילו לבין חטאות שנתערב בעולה, נמי אמרינן דאותה שפרח ממנה לא הפסידה כלום. ותירץ המפרש דמשום דבשאר קנין מן הקן הד' ולמעלה כולן נפסל א' בהליכה וא' בחזרה, גזרינן נמי בבעלת ב' וג' לאסור להן א' בהליכה וא' בחזרה. אמנם ק' לפ"ז דא"כ בבעלת ז נמי נגזור מה"ט לפסול לה א' בהליכה ראשונה. וצריך לדחוק דלהכי בבעלת ז לא גזרינן אטו שאר קנין. מדלא דמי לשאר הקנין, דבכולן בפריחה ראשונה חסר מהן פרידה א' ע"י הפריחה, משא"כ בעלת ז לא נחסר ממנה פרידה בפריחה ראשונה. ולפעד"נ לתרץ כל הקושיא לגמרי, דאע"ג דהא דכתב רש"י [נזיר די"ב א'] דרק בנתערב בה' חטאות המתות, לא הפסידה אותה שפרח ממנה כלום, זה על כרחך לאו דוקא הוא, דאפילו בפרח רק לבין חטאות שנתערב בעולה נמי דינא הכי וכמו שהוכחנו לעיל. מיהו היינו דוקא היכא שהחערובות אפילו בדיעבד פסול כשהקריבום. אבל הכא בעלת ב וא' אף דלכתחילה אסור להקריבן, עכ"פ אם הקריבום. כשרין, מדאיכא ג' ספיקות, שמא חזר לה אותו שפרח לה בתחלה, ואת"ל שאחר הוא, עכ"פ שמא אותו שפרח מקניה לא יקריבוהו כלל במקום שפרח לשם, ואת"ל שיקריבוהו שם, שמא יקריבוהו כפי הראוי להבעלת א' וב' [ועי' לעיל סי' ו'], ולהכי שפיר גזרינן בבעלת ג שמא תקריב. הבעלת ב קנין שלה, ובבעלת ב נמי גזרינן שמא תקריב הבעלת א קנין שלה, ויהיו כשרין מכח ספק ספיקא. משו"ה נפסלו לבעלת ב וג' בחזרה קן א', כאילו כבר קרבו בעלת ב וא' קנין שלהן: ואע"ג דבמשנה ד' במפורשת שנתערבה בה חטאת בעולה, ופרח מהן א' לתוך סתומות, אמרינן דכולן ימותו, וק' אמאי סתומות ימותו, הרי איכא בכל חד מנייהו שיקריב ספק ספיקא, ספק שהוא מן בעלת הסתומות, דאז תוכל להקריבו כמו שתרצה, ואת"ל שהוא של בעלת המפורשות, שמא יקריבוהו בשמו הראוי לו. נ"ל דשאני התם, דכיון שקודם שפרח לתוך הסתומות, כבר נאסר להקריב המפורשות דהרי נתערבו בהן חטאת בעולה, ומדנולד הספק הראשון קודם שנולד הספק האחרון, אינו ניתר בספק ספיקא [כש"ך בכללי ספק ספיקא בי"ד סי' ק"י אות א']:

וי"א השביעית ל"ה כלום. עי' בהרע"ב ודבריו לקוחים מהמפרש. ולכאורה אין להם ביאור. ולעד"נ דמצד הדין אינו פוסל א' כנגדו אלא בפרח לבין הקריבות אבל לבין המתות. אינו פוסל וכדלקמן מ"ד פרח מן הסתומה למפורשת דכיון דבה ימותו לכן יקח זוג לשני. ולהכי בשאר קינין הואיל דבפריחה פוסל אחד כנגדו מן הדין דהרי פרח לבין הקריבות גזרו גם בחזרה אף שחזר לבין המתות. אבל בשביעית דליכא בה פריחה כלל לכן ל"ג בה: