הָאַנָּס שֶׁזָּרַע אֶת הַכֶּרֶם וְיָצָא מִלְּפָנָיו, קוֹצְרוֹ אֲפִלּוּ בַמּוֹעֵד. עַד כַּמָּה הוּא נוֹתֵן לַפּוֹעֲלִים, עַד שְׁלִישׁ. יָתֵר מִכָּאן, קוֹצֵר כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ אֲפִלּוּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד. מֵאֵימָתַי הוּא נִקְרָא אַנָּס, מִשֶּׁיִּשְׁקָע:
הטקסט מוצג עם ניקוד
הארכובה שבגפן. גפן עקומה ונכפפת על גבי קרקע וחוזרת ונזקפת כמין ארכובה עקומה, כשבאים למדוד ששה טפחים שהן עבודת גפן יחידית מודדין מן העיקר השני ממקום שהוא חוזר וזוקף. והני מילי כשאין העיקר הראשון נראה אלא דומה כאילו היא נטועה במקום כפיפתה, אבל אם העיקר הראשון נראה וניכר שהוא שרש הגפן העקומה אין מודדין אלא מן העיקר הראשון:
עוד יתבאר לך במקומו שהקצירה בחולו של מועד אסורה אלא לצורך מכריח כמו שיתבאר במקומו ומותר לו לקצור הכלאים בחולו של מועד כמו שאמר:
וענין עד שליש ר"ל שיוסיף להם שלישית השכר כדי למהר בעקירתו כגון אם יהי' שכרן ג' פשיטים בכל יום יתן להם ד' פשיטים ואם לא ימצא אלא בשכר גדול מזה יקצור לאטו ואפי' אם נמשכה. הקצירה עד לאחר המועד ולאחר המועד יבקש פועלים בשכר הידוע ויקצרו כדרכם:
ומה שאמר משישקע ר"ל משיתחבא בעל הכרם מפחד האנס הרוצה לאנוס אותו:
קוצרו ואפילו במועד. כתב הר"ב ואע"פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכ"כ ג"כ בפירוש השני. וא"כ משנתנו כר"י ורבי שמעון דלעיל והוה מחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם. ולעיל פסקו הר"ב והרמב"ם דלא כוותייהו ובפרק הערל (יבמות דף פג) פליגי אמוראי בפסק הלכה. והרמב"ם בחבורו פ"ה חזר מפסק דהכא ופוסק כר"י ור' שמעון וכעובדא דר"ע:
