כִּלְאַיִם ה׳ · ב׳

ונטועות כהלכתן ב' נגד ב' וא' יוצאת זנב. ואין זמ"ז טז"א ולא פחות מד"א לר"ש במ"ב [כך כ' הר"ש והר"ב. ותמהני שלא הוזכר תנאי זה במשנה. והרי אפשר שלא יהיה כך וגם הרמב"ם [פ"ז מכלאים ה"ח] ובש"ע [רצ"ו סל"ח] לא הזכירו שצריך שיהיה ביניהן מרחק כזה]:

ומה שהקשה בעץ חיים הרי קשואים ודלועים לא יתיבשו עד ימים רבים. ובמחכ"ר לא דק דאנן רק בעלים שסביב להפרי משערינן להרמב"ם והראב"ד וכשנתיבשו חלק ר' באותו זמן שגדלו יחד בהכרם נאסר הפירות עם העלין. ואפי' גזעי הגפנים נאסרו. [אב"י אלוף בינה וחכם להבין דברי חכמים וחדותם. דקושית רבינו ע"ח הוא. דהרי אצל קשואים אבטחים ודלועים ושאר פירות כדומה להם. שיש להם ליחות רב הנסיון מעיד לכאורה כנגד קבלת חז"ל. לפי פי' הרמב"ם והראב"ד כאן. דהרי אלו פירות כשנעקרים בעודם קטנים אפי' בכמה ימים לא יתיבשו ונשאר להם כמותם ואיכותם בלי גרעון ופחת. ואילו היו בארץ היו גדלים נמצא שאין לשער תוספת הגידול כנגד מה שאנו רואין שיעור היבוש באותו הזמן. ואין להם יחוס זה עם זה. ועל זה תירץ רבינו ע"ר זצוק"ל הכ"מ. דבפירות כאלו יש עדיין לשער בעלין שלהם. דבעלין יש יחוס שוה בזמן בין תוספת הגידול כשהוא מחובר בארץ להפיחות ע"י היבוש כשהוא נעקר ונתלש. ואע"פ דכ' הרמב"ם רואין אם נחתך ירק זה או מין תבואה זה מן הארץ בכמה זמן ייבש. והרי מלשון זה משמע. דבדבר שאינו ירק משערינן בהפרי עצמו. דאי בעלין משערינן. מה לי ירק מה לי תבואה. הרי תמיד בירק. דהיינו בעלין משערינן. י"ל דכונת ע"ר. דעכ"פ באבטיחים ושאר פירות רב הליחות. דא"א לשער בהפרי עצמו משערינן בהעלין. או י"ל דכונת ע"ר. דבכל הפירות משערינן בעלין. והא דחילק הרמב"ם בין ירק לתבואה. לא חילק רק כדי לאשמועינן שבכל מיני הצמחין הדין כן. לא לומר שבירק משערינן בעלין ובהתבואה בהפרי עצמו דלא פלוג. ובתוך מחלצות שש ורקמת דבריו העמוקים העטיף רבינו בסוף דבריו עוד ראיה לזה. דע"י שאנו משערינן בהעלי' נוכל לדון על הפרי. דהרי קי"ל דאפי' גזעי הגפנים נאסרים. וא"כ קשה תו אגזע אותה קושי' של רע"ח אאבטיח. דאיך תאסר הגזע לפי מה שמשערינן בהפרי. דהרי גזע אפילו לימים רבים אינו מתיבש. מאחר שהוא עץ קשה ויבש. אע"כ דהשיעור דחלק א' הוא יוצא לדון על כל הצמח. ומשערינן תמיד מצד חומרא דכלאים באותו החלק מהצמח שמתיבש יותר מהר. ובפרט שיש עוד טעם לזה. מאחר שידעינן שבהטבע הצמחים והבע"ח. שהם בעלי התקשרות והתאחדות פנימי בכל חלקיהם. ארגאנישע וועזען בל"א. החלקים של כל דבר תלוים ומאוחדים אלו באלו. וא"כ ה"ה שנוכל לומר שדנין על הפרי ע"י מה שמשערינן בעלין כנ"ל. ועי' מה שפי' הראב"ד לשער ע"י משקל]:

בתוי"ט שם במה שכתב הרמב"ם בפירושו וענין רואין כו' שהוא מותר להדלותן כו'. הבין בדבריו דפלוגתייהו הוא אפי' בב' שורות לבד ורבנן ס"ל דנטעי נמי בכה"ג והוי כרם והאי ורואין כו' הוא ענין בפ"ע לומר שמותר להדלותן כו' וכן הבינו הכ"מ. ואנכי תמה כיון שאנו רואין אותן כאלו אינן עד שמותר להדלותן כו' איך מצטרפין לרבנן להיות כרם להרחקת ד"א. אלא נראה דהאי ורואין לכ"ע סיומא דחכמים לטעם דבריהם (ופלוגתייהו דוקא מג' שורות ומעלה) רק שהירושלמי דייק לישנא דכאלו אינן דמשמעו נחשבין כתלושין ואפי' להקל דהיינו להדלותן. ולאפוקי מהרשב"ם בב"ב (פ"ג) דחומרא היא גבי כלאים: