כִּלְאַיִם ב׳ · א׳

כָּל סְאָה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֹבַע מִמִּין אַחֵר, יְמַעֵט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יָבֹר. בֵּין מִמִּין אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי מִינִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִמִּין אֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּסְּאָה מִצְטָרֵף לְרֹבַע:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה כִּלְאַיִם ב׳ א׳, מתוך מסכת כִּלְאַיִם שבסדר זרעים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

כל סאה שיש בה רובע. הקב דהיינו אחד מכ״ד לסאה שהסאה ששה קבין:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

הסאה כבר בארנו (סוף פאה מ"ז) שהיא ו' קבין ורובע היא רביעית הקב והוא אומר שכשיהיה בזרע חלק מכ"ד ממנו מזרע אחר אסור לו לזרוע אותו הזרע עד שימעט זה הזרע האחר או עדשיבור אותו מן החלק ההוא או יוסיף על הזרע עד שיהיה ערך הזרע האחר לזה הזרע פחות מערך אחד אל שלשה ועשרים: ומה שאמר ר' יוסי יבור. כגון שנתערב רובע שעורים בסאה פחות רובע מן החטה שיהיה הכל סאה לא יספיק לו שילקוט מן השעורים מעט עד שימעט הרובע אלא עד שיבור כל שיעור שיש שם אחד שיהיה הרובע ההוא ממין א' כמו שאמר מתערובות השעורים בחטה או משני מינין כגון שיהיה קצת הרובע שעורים וקצתו אפונים ונתערב בחטה ואמר ר"ש לא אמרו אלא ממין אחד: ומה שאמרו חכמים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע. ר"ל שאלו ב' מינים או יותר אם יהיה כל א' מהן כלאים עם הסאה ההיא וכשיתקבצו מכולם רובע בסאה מעט אבל אם יתערב מן הזונין ושעורים רובע בסאה פחות רובע מחטין אחר שהזונין אינם כלאים עם החטין לא יצטרפו לשעורים והלכה כחכמים ואין הלכה כר"י ותצטרך לדעת כשתמצא צמח ובו צמח אחד כלאים מתערב עמו אם יהיה פחות מחלק מכ"ד מהכל יניחוהו ואם יהיה חלק מכ"ד או יותר יעקרו הצמח האחר ויעקרוהו וישליכוהו לפי שדין ימעט מחויב לצמח ג"כ וזה עיקר הדין אבל מפני שנהגו בני אדם שלא יזהרו בכלאים ואינם חוששים למה שיעקרו להם מן הצמח לפי שזהו נכוש השדה וכאשר ראו זה התקינו שיהו מפקירין את כל השדה:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

ימעט. פי' הר"ב עד שיפחת מרובע ויתבטל בתוך הסאה. דדבר תורה חד בתרי בטיל אלא דחכמים אסרו מפני מראית העין והם אמרו דפחות מרובע לסאה מתבטל. כך פירש בריש במס' שקלים. [*ותמיהא לי מילתא דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין דבניכרין אין שייך לומר ביטול וכ"פ בש"ע י"ד ר"ס ק"ט ובתורת חטאת ר"ס ל"ט ובשני מיני תבואה הרי ניכרין וכ"ש בתבואה וקטנית דבמתני' דלקמן. ונ"ל דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר גם פטרוהו בממעט מקצתן שהם אמרו והם אמרו וכן משמע בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה א' אסור אם לערב אפי' כ"ש אסור לערב [דרבי] אחא בר יעקב כו' אלא בשנתערבו דרך מכנס ופי' הראב"ד בהשגותיו פרק ב' מהלכות כלאים שבשעה שכנס תבואה זו המעורבת היתה כונתו לאכלה ונמלך לזרעה. והכ"מ פירש שבעת שכינס התבואה נתערב שלא מדעתו והוא היה חפץ שלא יראה ולא ימצא זה המין האחר]:

[*ימעט. ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה או פוחת מרובע לא כן א"ר אבהו בשם ר"י כל האיסורים שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור תמן *) את מרבה לבטל איסו' תורה וכה את מרבה לבטל מפני מראית עין]:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · כִּלְאַיִם ב׳ א׳

א׳
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · כִּלְאַיִם ב׳ א׳

א׳
אב"י דברי ע"ר אאמ"ו זצוק"ל הכ"מ. צריכין ביאור. א) מ"ש דליכא למימר דהרובע בטל ברוב. לכאורה מוקשה. דהרי כ' לפני זה דהוא משיעורין דהם הלמ"מ. וא"כ איך שייך תו להקשות. דיהיה בטל ברוב. דהרי הלמ"מ מסרה לנו להדיא. דכאן שיעור האיסור הוא רובע ולא יהיה בטל. וי"ל דכונת ע"ר דגם בלא טעם דהוא הלמ"מ ג"כ לא שייך ביטול. ב') מ"ש ע"ר. דאינו בטל מדניכר כל גרעין במקומו. כונתו על מ"ש הש"ך י"ד סי' רצ"ט ס"ק א' בשם הלבוש. דבשלמא בב"ח. דג"כ הוה כמו כלאים היתר בהיתר שע"י תערובתם נאסר. ואפ"ה שייך בו ביטול. דהתם טעם הבשר או החלב נתערב ונתפשט בכולו ואין כאן מקום מיוחד לאיסור. והוה כאילו נאבד מן העולם. משא"כ גבי כלאים שיש לו מציאות במקומו ולא נתפשט. מיהא לפ"ז קשה מיבש ביבש. דג"כ יש להאיסור מציאות במקומו. ואפ"ה (אינו) בטל. אע"כ כמ"ש הש"ך שם. דשאני היכא שהאיסור רק מחמת שיתן טעם. דשם שייך ביטול. משא"כ כלאים שהוא גזרת הכתוב לאסור בלא טעם. בזה לא שייך ביטול. ומה שהראה ע"ר מקום לי"ד סי' ק"ט. לא ידעתי לכוונו. ועי' עוד בר"ן שבת פ' כלל גדול. במשנה המוציא מרשות לרשות. שכ' דאין עונשין מהלכה למ"מ. ולא קשה מזה אדברי ע"ר לעיל דכ' בשם רמב"ם. דלוקין אכלאים דרובע דהוה הלמ"מ. דכוונת הר"ן דוקא באם עיקר האיסור הוא רק הלמ"מ. משא"כ בכלאים דעיקר האיסור מפורש בתורה ורק השיעור דרובע הוא הלמ"מ. תדע דהרי נלקה על אכילת שיעור מאיסורי תורה. והרי שיעורין הלמ"מ. אע"כ כדאמרן. וצל"ע דברי רתוי"ט בזבחים פי"ג מ"ו ד"ה ר"א. דתמה על הרמב"ם דפסק במנסך מי חג בחג בחוץ פטור. מדניסוך המים בחג לאו דאורייתא אלא הלמ"מ. דמ"ל מפורש בתורה. מה לי הלמ"מ. שהרי שתים זו (כלומ' אנכי ולא יהיה כמכות כ"ד א') מפי הגבורה שמענו. ולמה לא יהא חייב על מה שהוא הלמ"מ כעל דאורייתא. דהכל נמסר לנו רק מפי משה. ואני לא זכיתי להבין ד"ק. דודאי שאני ושאני. היכא דמשה כתב ע"פ הגבורה המצוה להדיא בתורה. והיכא דלא הורשה לכותבה בתורה רק למוסרה בעל פה בתואר הלמ"מ. דהיכא דלא כתבה משה בהדיא. בוודאי להכי לא צוה אותו הקב"ה לכתבה בתורה. כדי שלא יענשו הב"ד העובר עליו. וכמו שהוכחתי מהר"ן דשבת להדיא. דאין עונשין מהלמ"מ. ועי' מ"ש עוד אי"ה לקמן פ"ט מ"א:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · כִּלְאַיִם ב׳ א׳

א׳
רש"א ל"א אלא ממין אחד כו'. נ"ל דר"ש לטעמיה בפרק ב' דערלה מ"י ע"ש:
ב׳
שם בתוי"ט ד"ה ימעט. ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה כו' לא כן כו' תמן כו' לבטל איסור תורה והכא כו' מפני מראית העין. ופי' הרא"ש ושנ"א דמדאורייתא חד בתרי בטיל. וק"ל דהא תרומה ג"כ מה"ת בטלה ברובה ותנן ספ"ה דתרומות דאם נפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם מזיד אסור. וצ"ל איסור תורה דנקיט ל"ד. ועיקר החילוק הוא דכאן יותר קיל דאינו אסור אלא מפני מ"ע. גם י"ל דכאן מה"ת אפי' רובא ל"צ כיון דלא ערב בכוונה לזורעם יחד כמ"ש הרא"ש:
נחלת הכלל · Vilna Edition