הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלֹא מִשּׁוּם מַעַשְׂרוֹת, וְנִטָּלִים בְּשַׁבָּת. הַזּוֹרֵעַ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה כְּאַחַת, הֲרֵי זֶה כִלְאָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ כִּלְאַיִם, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי חִטִּים וּשְׂעוֹרָה, אוֹ חִטָּה וּשְׁתֵּי שְׂעוֹרִים, אוֹ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסָּמֶת:

וטופח. הוא קטנית שגרגריו עגולים לבנים וקורין לו קורטמא״ן. ואני שמעתי שטופח הוא שקורין לו גילבאן:

משום כלאים. הוא מ"ש הכתוב (ויקרא י״ט:י״ט) שדך לא תזרע כלאים:

משום שביעית. הוא מה שאמר הכתוב (שם כה) שדך לא תזרע בשנה השביעית:

ולא משום מעשרות. שלא יתחייב כשיעקור אותה מעשר שהכתוב אומר (שם כז) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ וזה אינו צומח בארץ:

ונטלים בשבת. מפני שאינם צמח מחובר בקרקע ואע"פ שינענע העפר בשעת עקירתם שהעיקר אצלנו באלו הענינים טלטול מן הצד לאו שמיה טלטול:

ור' יהודה מצריך לזרוע שני מינים עם אחד משני מינים או עם מין שלישי ואז יתחייב מלקות מן התורה על הזרע ההוא והביא ראיה עליו מן כלאי הכרם שאמר הכתוב (דברים כ״ב:ט׳) לא תזרע כרמך כלאים והכלאים זולתי הכרם וכן בזרעים צריך שיהיה כלאים לבד הדבר שנזרע בו כלאים ואין הלכה כר' יהודה אבל כלאי הכרם נפסקה הלכה עליו שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואז יהיה חייב מלקות:

לפת וצנונות. ופליגי הרמב"ם והראב"ד אי הוו כלאים זה בזה. הרמב"ם בפ"ג מהלכות כלאים סבירא ליה דלא הוו כלאים שפרייהן שוה וראייתו כתב כסף משנה מהירושלמי. וכתב דנקט הכי משום דדרכן לאגדן ובאגודה מיירי כמו שכתב הר"ב ואו או קתני. והראב"ד סבירא ליה דהוו כלאים. ומלשון רש"י בעירובין דף עז שכתב כלאים כלאי הכרם יראה דסבירא ליה דדוקא קתני דהא בעינן שני מינים עם הכרם כדמסיק הר"ב בסוף פרקין ואם כן דוקא תרתי קתני וסבירא ליה כהראב"ד דלפת וצנון כלאים זה בזה ומדברי הר"ב בפירוש מ"ה שכתבתי עליו שסובר דהולכין להקל היינו כדעת הרמב"ם בפירוש הירושלמי והולכים בלפת וצנונות להקל ולא הוו כלאים:

תחת הגפן. שהוא רך ובודאי יעברו שרשי הלפת וצנונות בו אפילו הכי מותר. כ"כ כ"מ פ"ג מהלכות כלאים:

אם היו מקצת עלין מגולין. כתב הר"ב משום שבת נקטיה דאילו לכלאים אדרבה יותר מיחזי כדרך שתילה מה שהעלין מגולין. כן כתב הר"ש. ואין נראה לפרש שדעת הר"ב כהראב"ד שמפרש ג"כ משום שבת. אבל סובר דאם לא היה אגודה אלא לפת יחידי כשהיו מקצת עלין מגולין שרי דאי דעת הר"ב כך לא היה צריך לפרש משנתנו באגודה אלא דכפשטא אתיא. אע"ג דלהראב"ד ר' חייא כך שנאה למשנתנו כמ"ש בכ"מ. מ"מ אנן דלא תנינן הכי אין לנו לדחוק ולפרש כך:

לא משום כלאים. כתב הר"ב כדרך שמוסיפין הבצלים בתלוש. וז"ל התוס' בשבת דף נ אומר ר"י דרגילות הוא שמתוספים מחמת לחלוחית הקרקע כמו שאנו רואים שומין ובצלים שמתוספים אפילו כשמונחים בחלון. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם במ"ט פ"ב דשביעית:

ולא משום מעשרות. פירש הר"ב אינו חייב כשיתלוש וכו'. וזהו פירוש הרמב"ם. ולמה שכתב הר"ב באינך גם פירוש הר"ש. הוה ליה לפרש גם בזה פירושו של הר"ש שמפרש דאם היה משנה שנייה שדינה במעשר שני ונכנסו לשלישית והוציאו ספיחין יהבינן מעשר שני לפי שאינו רוצה בהשרשתן ושלא כדרך השרשה קיימי:

הרי זה כלאים. לחיוב מלקות. אבל לענין איסור אפילו בלא זריעה כאחת יש איסור ואסור לקיימן כמו שמוכיחות המשניות דבמכילתין. וכתב הכ"מ סוף פ"ד מהלכות כלאים דמדרבנן הוא. דלא אסרה תורה אלא במפולת יד ולהכי דהוה מדבריהם הלכך הקילו בדרכים הרבה. ועיין בדברי הר"ב פ"ג מ"ד וה:

שני חטים ושעורה וכו'. כתב הר"ב דלית הלכתא הכי אלא בכרם דלא אקרי כרם וכו' אבל שדה אקרי וכו'. וכ"כ הר"ש וש"מ דכלאים מיהא לא הוי בפחות משני מינים ובריש פ"ח הקשה על זה דאשכחן (ויקרא י״ט:י״ט) בהמתך לא תרביע כלאים ולא אמרינן שני מינין בבהמתך ויש לחלק עכ"ל. וכלומר דבבהמה כשמרביע מין אחד על שאינו מינו הרי שני מינין מחוברין ומקרי כלאים. אבל בשדה כי תימא דחד מינא עושה כלאים אם כן אין לך דבר שתוכל לזרוע בשדך. ועוד בבהמה שני מינים בבת אחת דהיינו כעין במפולת יד איאפשר. [*ועי' פירוש בהמתך כלאים בתוס' דפסחים דף מז]:

[*רבי יהודה אומר אינו כלאים עד שיהו שני חטים ושעורה וכו'. וכה"ג פליגי בפרק בתרא לענין כלאי בגדים דלרבי יהודה שלש תכיפות הוי חבור. ולרבנן אף שני תכיפות חבור. מצאתי בפירוש שהזכרתי]: