הַסְּמִיכוֹת, וְהַתְּנוּפוֹת, וְהַהַגָּשׁוֹת, וְהַקְּמִיצוֹת, וְהַהַקְטָרוֹת, וְהַמְּלִיקוֹת, וְהַהַזָּאוֹת, וְהַקַּבָּלוֹת, נוֹהֲגִין בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְנָשִׁים, חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וּנְזִירָה, שֶׁהֵן מְנִיפוֹת:

הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות כו': כל אלו המנויות באו בלשון זכר אמר וסמך ידו והניף והגיש וקמץ והקטיר ומלק ואמר והקריבו בני אהרן ואמר בתורת כהנים והקריבו זה קבלת הדם ואמר והזה מן הדם ואמר במנחת סוטה ולקח הכהן מיד האשה ואמר במי שמביא קרבן שלמים ידיו תביאנה את אשי מה שלמים תנופה בבעלים אף סוטה תנופה בבעלים ומעשה תנופה בבעלים כמו שזכרנו כהן מכניס ידו תחת יד הבעלים ומניף ולמדנו הנזיר מסוטה לפי שנאמר בסוטה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ונאמר בנזיר ונתן על כפי הנזיר ודין הנזירה והנזיר בענין הקרבן שוה למה שנאמר בתחלת הפרשה איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר והוא מה שאמר אתיא כף כף מסוטה:

הסמיכות וכו'. לשון התוס' נראה דמהגשות ואילך מיירי בכהנים וכו'. אבל סמיכות ותנופות איירי בישראל. ע"כ. ובגמ' סמיכות. דכתיב (ויקרא א') דבר אל בני ישראל וסמך. בני ישראל סומכין. ואין בנות ישראל סומכות. תנופות. דבר אל בני ישראל והניף (שם כ"ג) בני כו'. הגשות. זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (שם ו') בני כו'. קמיצות והביאה אל בני אהרן. וקמץ (שם ב'). הקטרות. והקטירו אותו בני אהרן (שם ג'). הקבלות. והקריבו אותו בני אהרן (שם א') ואמר מר והקריבו. זו קבלת הדם. המליקות. דכתיב (שם) ומלק והקטיר. אתקש מליקה להקטרה. כמ"ש במ"ה פ"ו דזבחים. ואע"ג דלא אתקש אלא עולה. בני אהרן גלוי מלתא בעלמא הוא תוס' שם דס"ה. והזאות. אי דפרה אלעזר כתיב בהאי דפנים [שלא על מזבח החיצון] משוח כתיב בה. אלא הזאה דבן עוף [חטאת דכתיב בה והזה] אתיא בק"ו. ומה בן צאן שלא קבע לו כהן בשחיטתו. [שהשחיטה כשרה בזר כדתנן ריש פ"ג דזבחים] קבע לו כהן בהזאתו. בן עוף שקבע לו כהן למליקתו. אינו דין שיקבע לו להזאתו. פירשו התוספות שהרי בכל מקום טעון כהן בסוף יותר מבתחלה. דעיקר עבודה דקרבן הויא בסוף. והשתא הוי ק"ו מיניה וביה. ואין להביא בהאי ק"ו שום פירכא. ע"כ. וכתבו עוד דליכא למעוטי נשים מכל הני משום דאינן כשרים אלא ביום [כדתנן במשנה ה' פ"ב דמגילה] והוו מצות עשה שהזמן גרמא דהנשים פטורות. דמ"מ איצטריך למעוטינהו ולמיפסל הקרבן. וסמיכה. אע"ג דודאי לא מפסל קרבן בסמיכתה. איצטריך למעוטי משום דכתיב וסמך ושחט וסד"א אתקש סמיכה לשחיטה וכי היכי דשחיטה כשרה בנשים כדתנן בזבחים (רפ"ג) אף סמיכה כשרה בנשים. ותנופה נמי איצטריך למעוטי כיון דאשכחן סוטה ונזירה דמניפות. וא"ת תיפוק ליה דכל הני אינן כשרות בנשים לפי שהם מחוסרי בגדים דפסולים לעבודה [כדתנן ברפ"ב דזבחים] וי"ל דמיירי שלבשו הבגדים אי נמי י"ל כיון שלא נצטוו בבגדים לא הוו מחוסרי בגדים. ע"כ:

הקבלות וההזאות. והולכה וזריקה [דעבודות הן כדתנן ספ"ק דזבחים] לא קתני דהולכה בכלל קבלה. שהרי מן והקריבו הכהן נפקא כמו קבלה [כדלעיל] וזריקה בכלל הזאה. תוס'. ומלשונם מוכח דגרסי קבלות קודם הזאות. וכן ראוי. וכך הוא בירושלמי:

חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות. סוטה מפורש רפ"ג דמסכת סוטה [דף י"ט]. ונזירה מפרש בגמ' אתיא כף כף מסוטה. וז"ל הרמב"ם לפי שנאמר בסוטה (במדבר ה') ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ונאמר בנזיר (שם ו') ונתן על כפי הנזיר. ודין הנזירה והנזיר בענין הקרבן שוה למה שנאמר בתחלת הפרשה (שם) איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. ע"כ: