כל מצות הבן על האב. [*פי' הר"ב כל מצות הבן המוטלות על האב הכי מפרשים בגמרא ודלא כדמשמע לכאורה דר"ל כל מצוה דמחייב ברא למעבד לאבא. דליתא דהא אף נשים חייבין כדלקמן בד"ה אחד כו' ונ"ל דתנא דעקים לישנא וקתני מצות הבן אע"ג דה"ל למתני כל מצות האב. לאשמועי' דאלו המצות שחייב האב לבנו הם ג"כ מצות הבן עצמו שכולן אם לא עשאן לו אביו חייב הוא בעצמו לעשותן כדילפינן בגמ'. מיהו בסיפא לא קתני הך לישנא אלא מכח איידי דרישא דהא לא שייך לומר שמצות כבוד ומורא אף על האב לומר שיתחייב להכריח לבן לקיימם דהא לכ"ע האב שמחל על כבודו כבודו מחל כדאיתא בסוגיין דף ל"ב. עוד] כתב הר"ב למולו לפדותו כו'. וכולהו ילפינן להו בגמ' מקראי למולו דכתיב (בראשית כ״א:ד׳) וימל אברהם את יצחק בנו ומילה אין זמנה אלא ביום כדתנן במשנה ד' פ"ב דמגילה ולפיכך הנשים פטורות. ובגמ' יליף לה אפילו למ"ד דזמנה בין ביום בין בלילה. מדכתיב (שם) כאשר צוה אותו אותו ולא אותה. ואין צו אלא מיד ולדורות כדכתיב (במדבר ט״ו:כ״ג) מיום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. לפדותו דכתיב (שמות ל״ד:כ׳) כל בכור בניך תפדה. ואיהי לא. דכתיב תפדה תפדה. כל שמצווה לפדות א"ע מצווה לפדות אחרים פי' מל' תפדה ילפינן נמי דהיכא דלא פרקיה אבוה מחויב לפדות א"ע. ופירש הר"ן דל' תפדה משמע תפדה אחרים. או תפדה עצמך. ע"כ. והשתא דריש שאין בכלל המצוה לפדות לאחרים מי שלא שייך בו ג"כ לפדות עצמו דהא תרווייהו במשמעות. כך נ"ל. ללמדו תורה. דכתיב (דברים י״א:י״ט) ולמדתם אותם את בניכם. ואיהי מנלן דלא. דכתיב ולמדכם. ולמדתם: כל שמצווה ללמוד. מצווה ללמד וכו'. והאשה אינה מצווה ללמוד. כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ג דברכות. ה"נ דרשינן דהיכא דלא אגמריה אבוה מחייב איהו למגמר נפשיה. דכתיב ולמדתם. פי' הר"ן דבכלל ולמדתם הוא. שכיון שהוא מחוייב ללמד לאחרים. יש לו ללמוד תחלה. ע"כ. ודלא כפירש"י. דמקרא אחרינא יליף לה. והשתא דריש דאין בכלל ללמד לאחרים. אלא אם יש ג"כ בו המצוה דללמוד לנפשיה. דהא תרווייהו במשמע. ללמדו אומנות. להשיאו אשה. דכתיב (ירמיהו כ״ט:ו׳) קחו נשים וגו' וקחו לבניכם נשים. והכא לא צריך למעוטי לאשה דלא. דהא קחו נשים כתיב. וללמדו אומנות. דכתיב (קהלת ט׳:ט׳) ראה חיים עם אשה. אם אשה ממש היא. כשם שחייב להשיאו. כך חייב ללמדו אומנות. אי תורה היא. כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. להשיטו בנהר. חיותיה היא. שמא יפרוש בספינה ותטבע. ויסתכן. אם אינו יודע לשוט:
וכל מצות האב על הבן. פי' הר"ב שהם מורא וכבוד. מורא. לא ישב כו'. כללים הם. ולדוגמא נקטינהו כמ"ש הרמב"ם. ומה שכ' הר"ב ולא יכריע את דבריו. פירש"י אם היה חולק עם אחר בדבר הלכה. לא יאמר נראים דברי פלוני. והרמ"ה כתב זה אין צריך. דהיינו. סותר את דבריו. אלא אפי' נראין לו דברי אביו. אין לו לומר נראין דברי אבא. שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקים ישיב. טור י"ד סי' ר"ס [צ"ל ר"מ]:
אחד אנשים כו' חייבין. דכתיב. תיראו. ומה ת"ל איש שהוא סיפק בידו לעשות. אשה רשות אחרים עליה. ברייתא בגמ'. [*ופירש"י סיפק. יכולת שאין מוחה בידו. רשות אחרים. בעלה]:
וכל מצות עשה שהזמן גרמא. כתב הר"ב כגון כו' וציצית פי' בתוספות כמ"ד כסות לילה פטור מציצית מדכתיב (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו. ואפי' למ"ד ציצית חובת טלית הוא ואפי' מונח בקופסא חייב בציצית. ועוד דבירושלמי [אמרי'] כסות יום שלבשה בלילה חייבת בציצית. אפ"ה חשיב לה זמן גרמא כיון שחיובו תלוי במה שהזמן גרם לבישתו ביום יש לה לחשב זמן גרמא שזמן לבישתה גורם החיוב:
ונשים פטורות. כדגמרינן מתפילין מה תפילין נשים פטורות [כמפורש במשנה ג' פ"ג דברכות] אף כל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות. גמ':
וכל מ"ע שלא הזמן גרמא. כתב הר"ב כגון מזוזה כו'. מזוזה מפורש במ"ג פ"ג דברכות. מעקה. אע"ג דאית ביה לאו ולא תשים דמים (דברים כ״ב:ח׳). וא"כ תיפוק ליה דנשים חייבות משום הלאו. מסיק הר"ן דלאו ועשה אינם באים כאחד. דלא תשים דמים ההוא כשבנה ע"מ שלא לעשות. ואעפ"כ מחוייב אח"כ לעשות מעקה משום העשה. אבדה. נמי לאו דלא תוכל להתעלם (שם) כשנטלה ע"מ שלא להחזירה עבר הלאו. ומ"מ מחוייב לקיים העשה דהשב תשיבם (שם) שילוח הקן. אם נטלה ע"מ שלא לשלחה עובר משום לא תקח האם (שם) ואח"כ חייב בעשה דשלח לרבנן לאו מעיקרא משמע. כדמוכח בפ' שילוח הקן (חולין דף קמ"א). ע"כ:
וכל כו'. כתב הר"ב הני תרי כללי לאו דוקא כו'. ומה שאמר כל אמנם ר"ל הרוב. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב שהרי מצה בליל פסח. דזמן גרם ונשים חייבות. כדאיתא בפסחים [דמ"ג] נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר (שם ט"ו) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. כל שישנו בבל תאכל חמץ. ישנו בקום אכול מצה. ונשים איתנהו בבל תאכל חמץ דמצות ל"ת הוא. ושמחה במועדים. דכתיב (שם) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. רש"י. והקהל בחג הסוכות כדכתיב (שם ל"א) הקהל את העם האנשים והנשים. ומ"ש הר"ב דת"ת כו' ממ"ע שלא הזמן גמרא ונשים פטורות. ת"ת פירשו בפ"ג דברכות. פריה ורביה כת"ק דסוף פ"ו דיבמות דהלכתא כוותיה. פדיון הבן מפורש לעיל.
וכל כו. כתב הר"ב וילפינן לה מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכו' לכל עונשין וכו'. פירש"י ולאוין עונשי מלקיות הן.*) [ובגמ' אי מהכא אימא דוקא משום כפרה חס רחמנא עלה פי' התוס' כגון עריות דכתיב בנשים עונשין. כתב רחמנא (שמות כ״א:א׳) אשר תשים לפניהם השוה וכו' לכל דינים ועיין בתוס' ספ"ק דב"ק דט"ו. ואי מהכא ה"א משום דחיותא הוא דאי אין עליה דין הכל גוזלים אותה והיא גוזלת אחרים והכל בדילין הימנה כתב רחמנא (שם) והמית איש או אשה בשור המועד שהרג השה וכו'. ואי מהא משום דאיכא איבוד נשמה חס רחמנא אבל הנך תרתי אימא לא. צריכא]. ועמ"ש במ"ז פ"ד דב"ק:
וכל מצות לא תעשה כו'. כתב הר"ב והאי כללא דוקא כו' וכ"כ הרמב"ם. ואין להקשות מדפי' בפ' בתרא מ"ד דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים. דהא אמרי' בגמ' פ"ט דיבמות דפ"ד. דכל היכא דהוא מוזהר. היא מוזהרת. שכשם שהכהן מוזהר שלא ליקח אשה זונה וחללה. כך היא מוזהרת שלא תשאנו. וכל היכא דהוא לא מוזהר. כגון חלל בכשרה היא לא מוזהרת שנמצאת אומר דגם בזה הושוה האשה לאיש:
חוץ מבל תשחית. כתב הר"ב זקנך ולא זקן אשתך אפי' העלתה זקן. רש"י:
