לֹא כָתַב לָהּ, אִם תִּשְׁתַּבָּאִי אֶפְרְקִנָּךְ וְאוֹתְבִנָּךְ לִי לְאִנְתּוּ, וּבְכֹהֶנֶת, אֲהַדְרִנָּךְ לִמְדִינְתָּךְ, חַיָּב, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

לא כתב לה אם תשתבאי אפרקיניך ואותביניך לי לאינתו כו': כבר ידעת שהכהן נאסרת עליו השבויה ואמרו בכאן ובכהנת ר"ל אם היתה אשת כהן שהיא אסורה עליו הרי הוא מחויב לפדותה ולהחזירה למדינתה אשר נשאת שם וחייב בכתובתה ואע"פ שהיא אנוסה כמו שנבאר בפרק אחרון ממסכת נדרים (הלכה יב) ואין דינה כדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו עדים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה שאין לה כתובה אחר שנאסרה על בעלה ואפילו שהיא אנוסה ומאי הוי לה למיעבד:

חייב. לפדותה ואם היה כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה אפילו היה בעיר אחרת מטפל לה עד שמחזירתה למדינתה ומגרשה. ואם בעלה ישראל מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה אח"כ מגרשה לשון הרמב"ם פי"ד מה"א. ומ"ש הר"ב וחייב לתת לה כתובתה הכי תנן בסוף מסכת נדרים. ושם כתבתי הטעם: