לֹא כָתַב לָהּ כְּתֻבָּה, בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין. כָּתַב לָהּ, שָׂדֶה שָׁוֶה מָנֶה תַּחַת מָאתַיִם זוּז, וְלֹא כָתַב לָהּ, כָּל נְכָסִים דְּאִית לִי אַחֲרָאִין לִכְתֻבְּתִיךְ, חַיָּב, שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:

לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה כו': אפילו היה לו לאדם קרקע באלף דינרי זהב כולם תחת שעבוד הכתובה ואפי' היתה מנה והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן אא"כ תסתלק ידה משעבודה וזה תקנת שמעון בן שטח בכתובת אשה:

כתב לה וכו' ולא כתב לה כל נכסים כו' חייב. פי' הר"ב להיות כל נכסיו אחראין. ומפרש הרמב"ם והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן ע"כ. ואע"ג דבמשנה ו' פ"ק דב"מ פליגי ר' מאיר ורבנן דר"מ ס"ל אחריות לאו טעות סופר ולא הוי כמאן דכתיבא דמי ומש"ה בגמרא דהכא אמרינן אי מתניתין ר"מ היא דאמר בר"פ דלקמן כל הפוחת וכו' [ופסקינן כוותיה] מאי חייב דקתני מן המחוררין אפ"ה זה שפירש הרמב"ם דלמשועבדין קתני דחייב היינו טעמיה דאע"ג דפסקינן כר"מ בכל הפוחת. וכי מוקמינן למתניתין כר"מ חייב דקתני במחוררין בלבד. מ"מ אנן דקי"ל דאחריות דט"ס הוא ודלא כר"מ. יש לנו לפרש המשנה אליבא דהלכתא. והר"ב שסתם הדברים ולא פי' מסתברא שנתכוין ג"כ לכל אחריות אפילו למשועבדים דאל"ה הוה ליה לפרש שכן בגמרא סברינן דמתניתין לאו ר"מ משום דמשמע לן דחייב באחריות היינו אפילו ממשועבדים ועיין סוף פ"ח: