הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אָנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ וְהִיא אוֹמֶרֶת גְּרוּשָׁה אָנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אָמְרָה נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית וְהִיא אוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אָנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵצֵא:

אף חילוק קליות. במקומו של ר׳ יוחנן בן ברוקא היו נוהגים לחלק קליות בנשואי הבתולות. ואי ליכא סהדי שעשו בנשואיה כמנהג נישואי הבתולות, ושטר הכתובה אבד, בעל מהימן ואינו גובה אלא מנה:

האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת כו': אם משנשאת ר"ל אם משהתירוה להנשא הרי זו לא תצא מהיתרא ואפי' באו עדים שנשבית אבל אם באו עדים שנטמאת אפי' היו לה כמה בנים תצא וכשאמרה אשת איש אני ואח"כ לזמן אמרה פנויה אני אבל מה שאמרתי שאשת איש הייתי מטעם כך וכך היה הרי זו נאמנת ודבריה נשמעים ובלבד שתתן אמתלא לדבריה הראשונים ובלבד שלא יהיו שם עדים:

אשת איש הייתי וגרושה אני כו'. פליגי הפוסקים י"א דאפילו לאחר כדי דבור נאמנת כיון שעומדת בדבריה הראשונים אלא שפוטרת עצמה מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת ויש קצת סיוע לזה דאל"כ אדתני סיפא ואם יש עדים שהיתה א"א וכו' אינה נאמנת לאשמעינן רבותא דאפילו ליכא עדים אלא שהיתה אומרת אשת איש הייתי ולאחר כדי דבור אמרה גרושה אני אינה נאמנת ואנא ידענא דכ"ש כשהוחזקה ע"פ עדים. וי"א דמשנתינו דוקא בתוך כדי דבור. והכי משמע לישנא דבבת אחת אומרת כן. וא"ת למה לי משום שהפה שאסר וכו' כיון דתוך כדי דבור הוא לא יהא אלא חזרה בעדים הא יכולין לחזור בהן. ותירצו דאצטריך דה"א כיון דעומדין בדבורן הן אלא שהן מתירין עצמן מצד אחר אפילו תוך כדי דבור לאו כל כמינייהו להכי אצטריך הפה שאסר ע"כ במגיד פי"ב מהלכות גירושין. ולענין סיעתא לי"א קמא דלא הוה תיובתא ליש אומרים בתרא. נ"ל דלהכי אצטריך למתני ואם יש עדים משום סיפא דסיפא. ואם משנשאת באו עדים כו' ודו"ק:

ואם יש עדים כו'. עיין מ"ש בסוף פ"ב דגיטין.

נשביתי. לבין העובדי כוכבים וטהורה אני שלא נבעלתי לעובדי כוכבים. [ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ז דיבמות] נאמנת ומותרת לכהן. רש"י:

לא תצא. כתב הר"ב אבל אם וכו' אפילו היו לה כמה בנים מן הכהן הזה שנשאה. רש"י: