כְּתֻבּוֹת ב׳ · ד׳

זֶה אוֹמֵר זֶה כְתַב יָדִי וְזֶה כְתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי, וְזֶה אוֹמֵר זֶה כְתַב יָדִי וְזֶה כְתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. זֶה אוֹמֵר זֶה כְתַב יָדִי וְזֶה אוֹמֵר זֶה כְתַב יָדִי, צְרִיכִים לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָן צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, אֶלָּא נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה כְתַב יָדִי:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה כְּתֻבּוֹת ב׳ ד׳, מתוך מסכת כְּתֻבּוֹת שבסדר נשים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

וראשה פרוע. שערה על כתיפה. כך היו נוהגים להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונה:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי כו': ואין הלכה כרבי:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

וחכמים אומרים אינן צריכין לצרף עמהם אחר. כתב הר"ב שעל מנה שבשטר הם מעידין גמרא. ופירש"י שהרי הם כאילו אומרים אנחנו ראינו המלוה וחתמנו:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · כְּתֻבּוֹת ב׳ ד׳

א׳
בהינומא "הומענאס" בלשון יון הוא צעיף [שלייער] לכסות עינים, וחז"ל הסיבו המלה וסרסוהו כפי הנאות בלשון קודש, דע"י שעיניה מכוסים היא מנמנמת תחתיו, ולכן קראוהו הנומא [ועמ"ש פסחים פ"י]. ויש עושין הנומא זה מבגד ויש מהדסים:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913