כְּרִיתוֹת ב׳ · ד׳

עד שיזרק עליו הדם. אם הביא קרבן בהמה. ואם עולת העוף הביא, עד שיתמצה דמו על קיר המזבח:

האשה שילדה ולדות הרבה והפילה בתוך שמונים נקבה כו': אמר האשה שילדה ולדות הרבה ר"ל בתוך ימי מלאת כמו שבארנו אמרו בסיפרא זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול על הלידה שלפני מלאת ושלאחר מלאת תלמוד לומר זאת ואח"כ חלק ר' יהודה עם חכמים בזאת שהפילה דרך משל נקבה בתוך שמונים של נקבה ואמרו חכמים כל מה שהפילה בתוך אלו הפ' השניים אינה חייבת עליו קרבן לפי שהוא בתוך ימי מלאת של נפל ר"ל של לידה שניה וכן כל מה שהפילה בתוך שמונים של לידה הראשונה היא שאינה חייבת עליו קרבן אבל מה שהפילה אחר שמונים של לידה ראשונה ואע"פ שהוא בתוך לידה שניה הרי היא חייבת עליו קרבן לפי שאנו אומרים לולד ראשון מונים וולד שני כמאן דליתיה דמי אחר כן אמר שר' יהודה גם כן חולק על חכמים אפי' ביולדת תאומים ואינו אומר שהיא לידה אריכתא ותמני משני רק העיקר אצלו ולד ראשון וממנו מונין המנין אם היה זכר זכר ואם היה נקבה נקבה וכשישלימו ימי מלאת של ולד ראשון תביא קרבן ואין משגיחין לולד שני ואם חזרה דהפילה תאומים אחר מלאת ולדה ראשון ובתוך ימי ולד השני הרי תביא על האחד שהוא שלישי לתאומים שילדה ולא תביא על הרביעי וכבר נתבאר לך שענין תביא הוא שמונים לה ימי מלאת ותביא קרבן ויהיה כל מה שתלד תוך אותו זמן כאילו לא היה וכל המחלוקת הזה הוא לענין קרבן אבל לענין טומאה הכל מודים שכל זמן שתפיל זכר תשב ז' בדמי טומאה ול"ג בדם טהור וכל זמן שתפיל נקבה תשב לה י"ד ותשלים השמונים דם טהור וכן נתבאר כי קאמר ולד שני כמאן דליתיה לענין קרבן אבל ימי טומאה אית ליה ואין הלכה כרבי יהודה:

אלו מביאים קרבן עולה ויורד על שמיעת כו': ומה בין השפחה לבין כל העריות שלא שוותה כו' עולה ויורד ענינו עולה אם העשיר ויורד אם העני לפי שאם היה עשיר יביא בהמה ואם היה עני יביא עוף וכל זה מבואר בפסוקים בתחלת זה הסדר. ומה שאמר חמשה מביאים קרבן עולה ויורד ואע"פ שמנה אותם כבר לאפוקי מדר' אליעזר שנתבארה דעתו בסוף פ' שני מהוריות שהנשיא לפי דעתו אם שגג בטומאת מקדש וקדשיו יביא שעיר לא קרבן טומאת מקדש וקדשיו הידוע וכבר בארנו שם שאינה הלכה וקבלה בידינו ששפחה חרופה היא לוקה והוא אינו לוקה שנאמר בקורת תהיה היא במלקות והוא בקרבן והוציא המלקות בלשון בקורת שאין אדם לוקה עד שבודקין בכחו וגופו ורואים כמה הוא יכול לסבול כמו שבארנו בסוף מכות. המערה הכנסת העטרה. וגומר גמר המעשה. וכבר בארנו זה בששי מיבמות ושם נתבאר שכל העריות לא חלק בהם בין ביאה כדרכה ובין ביאה שלא כדרכה ובשפחה חרופה הוא פטור על ביאה שלא כדרכה לפי שנאמר עליה שכבת זרע ודע זה:

[*האשה שילדה. הר"ב העתיק שהפילה. אבל רש"י והרמב"ם העתיקו ג"כ שילדה]:

הפילה בתוך שמונים נקבה. כתב הר"ב ולהכי נקט נקבה. דבזכרים ליכא למימר הכי וכו'. וכ"כ רש"י. וכ"כ הרמב"ם בפ"ק סוף משנה ו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן. אבל בחבורו פ"א מה' מחוסרי כפרה. כתב היולדת טומטום ואנדרוגינוס והפילה נפל אחר מ' מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון וכו'. וכתב הכ"מ. וכי ברשיעי עסקינן. וי"ל שאפשר שיהיה הדבר בשגגה. ע"כ. ואני אומר שא"צ לכך. דאפשר בהיתר גמור דעיברה באמבטי. כדאיתא בפ"ב דחגיגה דף ט"ו שמא באמבטי עיברה. ומתני' לא איירי בה. משום דמלתא דלא שכיחא הוא. [*ומ"ש הר"ב דכתיב זאת תורת היולדת מלמד וכו'. עיין בפירושו למשנה דלעיל]. ומ"ש הר"ב ת"ל זאת מפורש בספ"ק:

[*רבי יהודה אומר וכו'. מ"ש הר"ב דהא עברו ימי טומאתו דראשון וכן לשון רש"י. ור"ל מה שאמו טמאה למקדש וקדשיו:

אלו מביאין. והרמב"ם גורס חמשה. וצ"ל לדידיה דלא גרס כן במשנה דלעיל. ויתכן שכן ג"כ אינו גורם במשנה א' וארבעה מביאין על הזדון כשגגה וגורס במשנה ב'. וכי הך דהכא]:

ועל בטוי שפתים. הא דאקדמיה שלא ככתוב כתבתי שם בהוריות:

כל העריות בנקבה. כל חטאת יחיד נקבה היא דהיינו כשבה או שעירה. רש"י:

לא השוה האשה לאיש במכות. כתב הר"ב כדכתיב בקרת תהיה היא במלקות מתהיה דייק כדאיתא בגמרא [דף י"א]:

ולא את האשה לאיש בקרבן. אימא הוא מעטיה קרא [ממלקות דכתיב תהיה] אבל היא תלקי ותייתי קרבן והביא את אשמו לה' כתיב. (ויקרא י"ט) גמ':

כל העריות עשה בהן המערה כגומר. כדתנן ברפ"ו דיבמות. ומ"ש הר"ב ובשפחה כו'. דש"ז כתיב בה. והא דכתיב לזרע באשת איש וכן בסוטה. מתרצים בגמרא דרפ"ו דיבמות דף נ"ה [ע"ב] דאשת איש פרט למשמש באבר מת א"נ פרט למשמש מתה סד"א לאחר מיתה נמי אקרי שארו ולחייב קמ"ל. דסוטה פרט לשקינא לה בנשיקה א"נ לשקינא לה דרך אברים. סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא. והא קא קפיד. קמ"ל:

שעשה בה את המזיד כשוגג. כדלעיל מתני' ב' וע"ש. ומה שפי' הר"ב אם שניהם מזידין וכו'. אבל אם היא שוגגת כו' שניהן פטורים דכתיב (שם) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו'. מכדי עד הכא באיש קא משתעי קרא. נכתוב והביא את אשמו לה' ולבסוף לכתוב בקורת תהיה. אמאי כתב רחמנא ברישא בקורת תהיה. ולבסוף כתב והביא את אשמו לה'. ה"ק אם בקורת תהיה היא והביא את אשמו לה'. ואם לא תהיה בקורת. לא יביא הוא את אשמו. ומכאן מקשים על מה שכתב הרמב"ם בפירושו ריש מסכת שבת וז"ל. שאין בכל המצות שיש לנו מצוה יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד שהוא לוקה אפי' על השוגג ע"כ. ורבים אומרים שהוא טעות. ואני אומר דהא ודאי שמ"ש שהוא לוקה יש ט"ס. וצ"ל שהיא לוקה. דהא מתני' היא לא השוה כו'. אבל ז"ש שהיא לוקה כשהיא שוגגת. לא קשיא כלל. דהא סתמא תנן החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג [ולעיל מתני' ב' מפרשים השוגג כמזיד] אע"ג דמאשר חטא דמיניה ילפינן באיש הוא דכתיב. אית ליה להרמב"ם דה"ה לאשה. ויש לו ראיה מדאמרינן בגמ' והכא גדול נמי פטור מ"ט דמקשיין אהדדי. וכתבו הר"ב בסוף פירקין. ש"מ דגמרא סברה דהוקשו להדדי. והתוס' כתבו על זה דהלשון אינו מכוון דהאיש הוקש לאשה. ולא אשה לאיש. והרמב"ם סובר שהל' מכוון דכי היכי דהוקש איש לאשה הוקשה נמי אשה לאיש. ולענין זה לרבות שוגג כמזיד [והא דת"כ שהביאו התוס' דמחלקת בין קטן לקטנה. לא קשיא. דיליף ליה מקרא] והיינו דכתב הרמב"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמו על המזיד. והא דהוקש איש לאשה היינו לענין שהיא אנוסה א"נ היא קטנה והוא גדול א"נ ער וישן. זו היא סברתו בפירושו. וידים מוכיחות הן מדסתם כאן במתני' ולא פירש כלום. ואילו היה דעתו כשחיבר הפירוש דהא דתנן המזיד כשוגג דלאו דוקא. אלא כשהיא שוגגת שניהם פטורים. לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. ולא עוד אלא דבסוף פירקין כשהזכיר חלוקות שבין שפחה לשאר עריות כתב. וכבר נתבאר שאין בה הפרש בין שוגג למזיד. לכך נ"ל פשוט שזו [היא] דעתו כשחיבר הפי' לחייב אותה במלקות אע"פ שהיא שוגגת. אבל בחבורו ודאי שחזר בו כמבואר בדבריו פ"ג מהלכות אסורי ביאה ופרק ט' מהלכות שגגות. שהצריך שתהא היא מזידה: