חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה, וַחֲמִשָּׁה מְבִיאִים קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה. הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה, וְהַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה, וּמְצֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה. הֵבִיא צִפֳּרָיו וְנִתְנַגַּע, לֹא עָלוּ לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת חַטָּאתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ:

גר מחוסר כפרה. ותנא קמא סבר, גר כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים, ואין קרבן מעכבו אלא מלבוא בקהל, הלכך לא חשיב ליה בכלל מחוסרי כפרה:

חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה כו': המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה ומצורע כו': נאמר בבועל שפחה חרופה וכפר עליו הכהן באיל האשם אמרו שענינו מכל חטא שחטא בבעילה זו איל האשם מכפר עליו ואין זה אלא כשבא ביאות הרבה על שפחה אחת אבל כל זמן שבא על שפחות הרבה ואפי' היה בהעלם אחת חייב קרבן על כל אחת ואחת אמרו והיא שפחה לחייב על כל שפחה ושפחה ואמרו בנזיר שנטמא טומאות הרבה אינו רוצה לומר שנטמא טומאות הרבה ביום א' דרך משל לפי שזהו ענין מבואר ואין אומרים על זה טומאות הרבה אבל ענינו מה שאני אומר לך וזה שהנזיר אם יטמא במת יעמוד שבעה ימים כדין כל טמא וביום השביעי יגלח ראשו וביום השמיני יביא קרבנותיו והימים הראשונים יפלו ויתחיל למנות ימי הנזירות כמו שאמרו בששי מנזיר ואין בזה מחלוקת ואמר רחמנא וקדש את ראשו ביום ההוא ועל זה היה מחלוקת רבי אומר הוא יום שמיני וביום הזה תחול עליו נזירות טהרה ורבי יוסי בר' יהודה אומר הוא יום השביעי שהוא יום תגלחתו ואחר התגלחת תחול עליו נזירות טהרה ורבי יוסי אומר שהנזיר אם נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי ואע"פ שכבר חלה עליו נזירות טהרה טומאה אחת היא חשובה וחייב בקרבן אחד הואיל ולא יצא מטומאה ראשונה לשניה שהיא ראויה לקרבן ולפיכך אמר חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה כדי שיכניס הנזיר לדברי רבי יוסי אבל על דעת רבי הרי הם ארבעה לפי שאין מונין הנזיר שנטמא בשביעי לפי שזה אצלו אין צריך למשא ומתן הואיל ולא חלה עליו נזירות טהרה עד היום השמיני ומה שאמר במצורע לא עלו לו שהוא מורה על שמביא צפרים אחרים אינו רוצה לומר שיביא שתי קרבנות לפי שכבר אמר יביא קרבן אחד על נגעים הרבה ואפילו נתרפא וחזר ונתנגע אלף פעמים אבל ר"ל שמי שמביא צפרים והוא עני ואח"כ העשיר או עשיר ואח"כ העני אין אנו אומרים יביא קרבן כפי ענינו בשעת הבאת צפרים לפי שלא יקבע בעניות ולא בעשירות עד שיביא חטאתו וכשהוא מביא חטאתו אם היה עני בשעת הבאה יביא שאר קרבנותיו קרבן עני ואפי' העשיר ואם היה עשיר בשעת הבאת חטאתו יביא שאר קרבנותיו קרבן עשיר ואפילו העני ורבי יהודה אומר בשעת הבאת אשמו (אין) חוששין [עיין תוי"ט שכתב דמצא כתוב והנראה לי דהלכה כרבי יהודה] ואינה הלכה:

חמשה מביאין קרבן א' וכו'. מנינא לאפוקי רבי דסבר [כדאיתא בגמ'] [לעיל דף ב'] וקדש את ראשו ביום ההוא יום שמיני ונזיר שנטמא בשביעי טומאה אריכתא היא כאילו נטמא בתוך השבעה:

וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד. מנינא למה לי. לאפוקי מדר"א דאמר נשיא מביא שעיר. פירש"י דבסוף פ"ב דהוריות. תנן אין ב"ד חייבין על שמיעת הקול וכו'. והנשיא כיוצא בהן דפטור. משום דיורד לא שכיחא בנשיא. ור"א [לא] אמר [אלא] בטומאת מקדש דיש בו כרת וחטאת (קבועה) [כבקבוע] מביא שעיר כדינו בכל המצות שבתורה. [*ותנא הכא חמשה לאשמעינן דכל המביא על עבירות הללו אינו מביא אלא קרבן עולה ויורד. ולא תימא סמי מכאן מקדש וקדשיו לאוקמי כר"א דאמר נשיא מביא [עליה] קרבן קבוע. ע"כ]:

הבא על השפחה ביאות הרבה כו'. פי' הר"ב דכתיב וכפר עליו וגו'. מאי אשר חטא לרבות חטאים הרבה. וז"ל הרמב"ם בפ"ט מה' שגגות. כיצד הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון. או שבא עליה בשגגה ונודע לו. וחזר ובא עליה בשגגה ונודע לו. אפי' מאה פעמים במאה העלמות [דאי לא הויין. ידיעות בינתים. בשאר איסורין נמי אינו חייב אלא חטאת אחת. כדתנן בפ' דלקמן מ"ב והכי איתא בפ"ז דשבת דף ע"ב] מקריב אשם א' ומתכפר לו על הכל על הזדונות שבה ועל השגגות. ע"כ. ומ"ש הר"ב דכתיב והיא שפחה כו' כדדרשי בריש (פרקין) [פ"ק] מואל אשה. גמ' [לעיל דף ב']:

ונזיר שנטמא טומאות הרבה. כתב הר"ב כי צריכא לנטמא ביום השביעי וכו' והשתא סד"א כי נטמא תרי זימני בשביעי פי' לאחר שגלח וטבל ליחייב שתי קרבנות. שכיון שלא הביא קרבנותיו והוא כבר נטהר ראוי לכשיחזור ויתטמא שיביא קרבן על כל טומאה וטומאה. ומ"ש קמ"ל. דלענין קרבן לא מחייב אלא חד. וחד מיהא חייב. משום טומאה זו דטומאה אחריתי היא. הואיל וטבל בו ביום. כך פירש"י פ"ג דנזיר ד' י"ח [ד"ה כגון]. ואין נראה כן מדבריו דמכילתין רפ"ק אבל כשנטמא טומאות הרבה ביום השמיני. שהוא ראוי להביא קרבנותיו. חייב קרבן על כל טומאה וטומאה. כל זמן שלא הביא קרבנותיו. ודעת הרמב"ם בזה. להלכה. תמצא לקמן בסמוך:

המקנא לאשתו. מביא מנחת שעורים אחת לכולן כשהוא משקה. רש"י:

ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. פירש הר"ב כגון שנתנגע ונתרפא. נתנגע ונתרפא. ואיכא למידק אי הכא נמי כשהיה ראוי להביא קרבנותיו. אי מתחייב קרבן על כל נגע ונגע כמו בנזיר. והרמב"ם בפ"ה מהלכות מחוסרי כפרה כתב מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שנייה. וכן אם הביא אשמו ונתנגע. צריך קרבן על כל אחת ואחת. ע"כ. והיינו כדין הנזיר. דאיהו סבירא ליה הכי בנזיר. שאינו מתחייב בקרבן על כל טומאה וטומאה. אע"פ שבא לשעה הראויה לקרבן. אלא אם הביא חטאתו ונטמא. כמו שפסק בפ"ו מהלכות נזירות. וטעמא דפסק כחכמים [דנזיר די"ח] דפליגי אהאי תנא דסבר דבשעה הראויה לקרבן תליא. כמבואר שם בכסף משנה. ויראה לי שדין זה דמצורע למדו הרמב"ם מדין הנזיר. וזה טעם מרווח יותר. ממ"ש הכ"מ במצורע דדייק מהגמ' ע"ש. והשתא לתנא דאליביה מפרשינן למתני' דבשעה הראוי לקרבן תליא מלתא בנזיר. ה"ה במצורע. ועיין בפי' הר"ב במשנה י' פ"ד דנגעים:

הביא צפוריו. אותן שתי צפורים חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח. ולאו קרבן נינהו. רש"י:

רבי יהודה אומר עד שיביא את אשמו. כתב הר"ב ואין הלכה כר' יהודה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ותמיהה לי דבפרק בתרא דנגעים משנה י"א שנויה ג"כ מחלוקת זו. ושם פסקו דהלכה כר"י וכן פסק בחבורו סוף הל' מחוסרי כפרה. והטעם מבואר דהתם שנויה ברישא דברי ר"ש. ור"ש ור"י הלכה כר"י. וא"ת ונסמוך אסתמא דהכא י"ל דאיכא למסמך טפי אפלוגתא דהתם דהוא בדוכתיה והכא אגב גררא הוא דמתני כך נ"ל. ושוב ראיתי בפי' הרמב"ם דנא"י שהוגה בכאן והנראה לי שהלכה כר"י: