כֵּלִים ט׳ · ג׳

אבל לא יוצאים שאין בולטין לאויר התנור:

מיהו אין להק' כיון שהמינקת נטמא ונעשה אה"ט. תחזור ותטמא גם החבית שהיא באוירה. ואי"ל כיון דטומאת המינקת רק מאהל המת. והרי האהל עצמו לא טימא החבית. ואיך יטמא המינקת שהיא הטומאה הבאה מכח האהל. הרי זה אומר החבית להמינקת מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. דמה בכך. הרי כקן מצאה ידינו בכל סדר טהרות דוגמות רבות כאלה (כלעיל פ"ח מ"ד. ובטהרות פ"ח מ"ז ועוד בדוכתי טובא) הרי דאף די"ל כן. אפ"ה הדין דין אמת. י"ל הכא א"א שיטמא המינקת להחבית. דהרי רק לע"ה טהרנו החבית. והרי לדידיה ודאי הציל החביות להמינקת שלא יחזור ויטמא החביות. ואף למ"ד דגם בחבר הדין כך. וא"כ עכ"פ לחבר מתוך אותה גזירה תתפשט נמי הטומאה מהמינקת להחבית י"ל דעכ"פ הרי כל עיקר הגזירה בהחבר הוא רק אטו ע"ה. וא"כ ממ"נ בין שנדון החבית כאילו היא של חבר. כאשר היא באמת. או שנדונה כאילו היא של ע"ה. א"א להמינקת לטמא החביות. דהרי בין כך או כך הצילה החבית להמינקת. ודי לן בחומרא יתירה שהחמרנו לטמא המינקת. גם כשהכל של חבר. אבל רק על עצמה גזרו בהמינקת. ולא על ההתפשטות הטומאה ממנה. ודו"ק: