אם הצילה במת החמור. דכוורת פחותה ופקוקה בקש חוצצת בפני הטומאה באוהל המת, ואע״פ שטומאתו חמורה לטמא אדם וכלים טומאת שבעה:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
כל עת שהתרנגול הוא חי הנה לא יטמא השרץ אשר בגופו וכאשר מת והשרץ בגופו והיה השרץ עצמו בלתי [צ"ל מסך] משך יגיע באויר התנור ובסיפרי אשר יפול מהם אל תוכו יש מהם לטמא ויש מהם שלא לטמא פרט לתרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור טהור ואם מת תטמא ומזה יתבאר לך שהמשנה כבר תקרא הראשון תחלה לפי שהשרץ אב הטומאה והתנור ראשון והפת הדבק בו שני וכבר ביארנו טעם זה המאמר בפתיחת דברינו לפי שכבר יעלה על הלב שהפת ראשון כמו שזכרנו שם:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
הפת שבתוכו שניה. פי' הר"ב דלא חשבינן לתנור כמאן דמלי טומאה. ומפקינן לה בפ"כ דשבת דף קלח מהברייתא דלעיל. דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. ואי איתא דכמאן דמלי טומאה הוא. אם כן אם כלי שטף הוא הפנימי. שמיטמא מגבו יהא טמא דהא נוגע בטומאה:
ומשולשלת לאויר התנור נקט משולשלת ג"כ לרבותא. אף דאז אפשר שיהיה שפת הכורת למעלה משפה הפנימי של עובי פה התנור. אפ"ה לרבנן אמ"צ. [כך נ"ל דהאויר שבעובי פה התנור למעלה משפה פנימי של הפה לא מחשב אויר התנור וחילי מלקמן מ"ז]:
מיהו פשוט שגם אותו חלק של הבית שאור שהשאור מונח שם. ג"כ טהור. וכ"ש לפי פי' רבותינו הנ"ל שהן ב' חללים ממש. לא גרע מקערות שבטבלא (פ"ב מ"ז) דבנטמא א' לא נטמא חבירו. ומה"ט גם בלא היה שם צמ"פ עליהן. ג"כ היה החלק ההוא טהור. ואע"ג דהכא ב' חללי הבית שאור הם תוך חלול התנור שנטמא. אפ"ה לא דמי לקערות שבטבלא הנ"ל שכשלזבז הטבלא עודף דהכל טמא. דהכא שאני שאין החללים מחוברין להתנור. ואין כלי נטמא מאויר כ"ח. והו"ל כקדירה ריקנית בתנור לעיל (מ"ד) וכ"כ בלפסין לקמן (ספ"י) והרי ה"נ ב' הב"ק כב' כלים נפרדים חשבת להו. משא"כ בטבלא ולזביז עודף כיון שכל הקערות מחוברין בהטבלא. ובהטבלא יש לזבז עודף הוא מצרפן לב"ק א'. דדמי לכ"ח עם ג' שפיות. וחצונה עודפת דהוא מצרפן להחשב ב"ק א'. להכי הכא שנחשבין כב' כלים נפרדין גם בלי צמ"פ היה ניצל הכלי האחר. ורק משום השאור נקט הכא צמיד פתיל. אבל בהסיפא כשזית ממת מונח שם ונטמא הבית. ודאי גם החלק של הבית שאור שהשאור מונח שם נטמא כשאינו סתום בצמיד פתיל: (ה*) ורב"א פי' דהא דקאמר אם יש שם פותח טפח. ר"ל אם יש שם בכל הכלי פותח טפח. אז כל הב' חללים טמאין. מדהוה שיעור אהל ואין חולקים אהלים בכ"ח. עכלה"ט. ולפ"ז מצי הך בבא קאי גם אשרץ שנמצא שם דהרי גם בטומאת שרץ אין חולקין אהלים (כלעיל סוף מ"א). ולכאורה מדקאמר הגאון שיש בכל הכלי פ"ט. משמע דדוקא בכה"ג דהו"ל שיעור אהל. ואם יחלקו יבטל הכ"ח מלהיות אהל. להכי אין חולקין אהל שבכ"ח הא אם היה יותר בכ"א מטע"ט אמרינן דמחלקין. אבל א"א לומר כן דהרי במשנה א' שהתנור גדול מאד. ואפ"ה קאמרו רבנן דאין חוצצין אהלים בכ"ח. ותו דא"כ הול"ל במשנה אם אין שם רק פ"ט. אע"כ דכל שיש בו פ"ט או יותר אין חולקין אהלים בכ"ח. ורק רישא דחולקין מיירי בשאין בב' הב"ק יחד פ"ט. רק סיפא דמשנה ז' ק"ל דמסיים נמי תנא אם יש שם פ"ט. ואם נפרשו נמי כפי' הגאון ברישא. דהיינו שיש חלול טע"ט בהתנור עם עין התנור. א"כ רישא דמשנה ז' שם. ע"כ באין בהתנור טע"ט. ותמוה הרי בכה"ג מאי אריא משפה ולחוץ טהור. הרי אפי' נמצא השרץ תוך חלול התנור טהור. דכל תנור שהוא פחות מטע"ט אמק"ט כלל כרפ"ה. ועכ"פ נ"ל ראיה שגם הגאון זצוק"ל כדברינו ס"ל דמיירי הכא שהקרץ הוא כלי בפ"ע. דאי ס"ל כהר"ש והר"ב שהוא מחיצה קבוע באמצע הבית שאור. א"כ תקשי להגאון מ"ש הכא מקערות שבטבלא (פ"ב מ"ז) דמסתמא ודאי משמע אפי' מחזיק כל קערה טע"ט. ולכל הפחות בשמחזיקין כל הקערות יחד טע"ט. ואפ"ה כל שהמחיצה שבין קערה לחבירתה קבוע חייץ. אע"כ דהכא שאני שהוא באמת חלול א'. רק שחצצו בקרץ מטולטל. ולהכי כל שיש בכל חלול הבית שאור טע"ט אין חולקין תוך הכ"ח ולא חייץ ומצטרפי: