כֵּלִים ח׳ · ד׳

ופקוקה בקש גם הא נקט לרבותא דאע"ג שפקק פחת השולים בקש שהיא מין כורת. אפ"ה לרבנן אמ"צ ולא מחשבה כשלימה:

כך פי' הר"ש והר"ב ולפע"ד קטין חריך שקא. לישנא דמתניתין דקאמר והקרץ בה"א הידיעה ולא קאמר וקרץ בינתים. לכאורה לא משמע כדעת רבותינו. וגם בל"ז מי סני לישנא לומר ומחיצה בינתים כדמורגל בש"ס. ול"מ היה נ"ל שהקרץ הוא כלי בפ"ע והוא כמין חרב חד של עץ או חרס פשוט שאמק"ט. ורגילין להניחו באמצע הבית שאור. כדי שיהיה מוכן לחתוך עמו חתיכות מהבצק שילושו. (כלקמן פט"ו מ"ב) והניח זה הכלי תוך הבית שאור. באופן שהיה חוצץ מתחתית הבית שאור עד הכסוי שעל גביו. וא"כ קמ"ל תרתי. חדא אף שאין מחיצה זו קבועה. ולא דמי לנסרים ויריעות לעיל שאינו חוצץ (כמ"א) דהתם ה"ט מדאין דרך לחצוץ התנור בנסרים ויריעות ולא מבטל להו שם. משא"כ קורץ זה. זהו מקומו תמיד. ורק כשצריך לו לפעמים נוטלו ומחזירו לשם מיד. ולהכי חוצץ דאע"ג דאמ"צ מכ"ח רק כלי (וכמ"ז)והרי קרץ אינו כלי. אפ"ה כיון דברוב פעמים מקום קביעת הקרץ שם הוא. להכי כגוף הבית שאור דמי. וכאחד מדפנותיו. ואע"ג שאינו מחובר בו לא גרע מחצר הכירה שג"כ אינה מחוברת לכירה. ואדרבא מופרשת מהכירה לגמרי. ואפ"ה מדצריך להכירה. נחשב ככלי א' עם הכירה (כפ"ז מ"ד). ותו קמ"ל דאע"ג דיש סדקים סביב בין הקורץ לדפנות הבית שאור. אפ"ה מהני הצמ"פ שלמעלה על כל או"א וכמש"ל בשם רש"י (עי' פ"ג סי' ג'):