ידוע שהשרץ כאשר הגיע באויר כלי חרס נטמא כל מה שבתוך זה הכלי מהאוכלים והמשקים לבד ואע"פ שלא נגע בהן השרץ וכבר קדם זכרון זה. אמנם הכלים הנה לא יטמאו באויר כלי חרס וזהו לאמרו יתברך (ויקרא יא) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל הנה לא ייחד בטומאה זולת אוכלין ומשקין ואמר בתורת כהנים יכול אף הכלים מטמאין באויר כלי חרס ת"ל מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרס וכו' מאיזה מין שהיו ממיני הכלים וכבר ביארנו בפתיחת זה המסכת שמשקין טמאים יטמאו הכלים כאשר יהיו נוגעים בו מתוכו כמו שקדם ביאורו וכאשר הבנת אלו השרשים כבר התבאר לך ביאור זאת ההלכה:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
שאין כלי חרס מטמא כלים. וזה לאמרו יתברך וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל. [וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא] הנה לא ייחד בטומאה. זולת לאוכלים ומשקים. ואמר בת"כ יכול אף כלים מיטמאים באויר כלי חרס. ת"ל אוכל יטמא. אוכלים מיטמאים מאויר כלי חרס [ואין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס] מאיזו מין שהיו ממיני הכלים. הרמב"ם:
כך פי' הר"ש והר"ב ולפע"ד קטין חריך שקא. לישנא דמתניתין דקאמר והקרץ בה"א הידיעה ולא קאמר וקרץ בינתים. לכאורה לא משמע כדעת רבותינו. וגם בל"ז מי סני לישנא לומר ומחיצה בינתים כדמורגל בש"ס. ול"מ היה נ"ל שהקרץ הוא כלי בפ"ע והוא כמין חרב חד של עץ או חרס פשוט שאמק"ט. ורגילין להניחו באמצע הבית שאור. כדי שיהיה מוכן לחתוך עמו חתיכות מהבצק שילושו. (כלקמן פט"ו מ"ב) והניח זה הכלי תוך הבית שאור. באופן שהיה חוצץ מתחתית הבית שאור עד הכסוי שעל גביו. וא"כ קמ"ל תרתי. חדא אף שאין מחיצה זו קבועה. ולא דמי לנסרים ויריעות לעיל שאינו חוצץ (כמ"א) דהתם ה"ט מדאין דרך לחצוץ התנור בנסרים ויריעות ולא מבטל להו שם. משא"כ קורץ זה. זהו מקומו תמיד. ורק כשצריך לו לפעמים נוטלו ומחזירו לשם מיד. ולהכי חוצץ דאע"ג דאמ"צ מכ"ח רק כלי (וכמ"ז)והרי קרץ אינו כלי. אפ"ה כיון דברוב פעמים מקום קביעת הקרץ שם הוא. להכי כגוף הבית שאור דמי. וכאחד מדפנותיו. ואע"ג שאינו מחובר בו לא גרע מחצר הכירה שג"כ אינה מחוברת לכירה. ואדרבא מופרשת מהכירה לגמרי. ואפ"ה מדצריך להכירה. נחשב ככלי א' עם הכירה (כפ"ז מ"ד). ותו קמ"ל דאע"ג דיש סדקים סביב בין הקורץ לדפנות הבית שאור. אפ"ה מהני הצמ"פ שלמעלה על כל או"א וכמש"ל בשם רש"י (עי' פ"ג סי' ג'):