כֵּלִים ו׳ · ד׳

קבע שלשה מסמרין של מתכות:

וא"ת מ"ש מלעיל בניטלה הטהורה. הוחלטה האמצעית לטומאה. והרי פשיטא דמיירי התם אף בשאין כולה צריך להטמאה. חדא מדנקט סתמא. ועוד דאי בשצריך להטמאה. גם בלא ניטלה הטהורה היה כולה טמאה. אלא ודאי דאף מה שא"צ להשפיתה בהאבן האמצעי להכירה הטמאה. כולה טמא. והיאך אמרינן הכא דמה שא"צ לב' הטמאות נשאר בטהרתו. ואת"ל התם שאני דעשה מעשה שנטל החיצון הטהור דבשעה שהעתיק האבן הטהור שבצד אבן האמצעי. הו"ל כאילו חיבר חצי הטהור שבאמצעי להחצי השני של כירה הטמאה. ומדחיבר בידים דבר אל הטמא. אף שהדבר שנתחבר אינו נצרך אל הטמא. אפ"ה כל המחובר אל הטמא טמא. אבל בהיה מחובר להדבר קודם שנטמא. אינו נטמא עמו רק כשנצרכו זל"ז. עכ"פ ק' מסוף פרקן בב' אבנים שהיו כירה ונטמאו כל א' כולה. והיכא איירי אי בשהיה כל א' מהאבנים רק רוחב טפח. א"כ היכא קאמר דבשסמך אח"כ אבן בצדה. נטהר חצי הטמאה. הרי האבן כולו צריך להטמאה. אע"כ בשהיה בכל א' מהאבנים הראשונים מהכירה שנטמאה ב' טפחים. ולהכי כשהסמיך לו אבן אחר בצדו. נטהר חצי האבן האמצעי. ואפ"ה קודם שהסמיך לו האבן בצדו היה כל האבן טמא. אף שהוא רחב ב' טפחים. דהיינו יותר מהצריך לתשמיש הכירה הטמאה וי"ל דהא דקאמר בתוספתא שיעור שפיתה הוא טפח. היינו שאינו יותר מטפח. דרק תוך טפח מחלקינן בין נצרך לתשמיש הטמא או לא. דבנצרך לתשמיש הכירה הטמאה. אז נטמא עם הכירה הטמאה. ובאינו נצרך להכירה הטמאה טמא. ולפיכך הא דאמרינן בס"פ כירה שנטמאו ב' אבניו כל האבן טמא. היינו בשאין האבן רק טפח. ולהכי כל עוד שלא הסמיך אבן בצד א' מהטמא אמרינן דכל האבן הטמא שיש בו טפח כולו נצרך להכירה הטמאה. וכולו טמא. אבל אחר שהסמיך אבן אחר בצד האבן הטמא. אמרינן דגלי דעתיה שא"צ מהאבן הטמא רק חציו של צד הכירה הטמאה. וכשחזר וסלקו להטהור. הדר גלי דעתיה שנצרך כולו לשפיתת הטמאה. אבל מה שהוא יתר מטפח. אבל הסמיך היתר ההוא בידים ממש אחר שנטמא הכירה. לא אמרינן דגלי אדעתיה שנצרך לו להכירה. ונשאר בטהרתו מדהוא יתר מטפח. ומצינו דוגמתו בכרע טמא מדרס. כולה טמא מדרס (כלים פי"ח מ"ז) ואע"ג שאין נצרכין זל"ז. דהרי ארוכה וב' כרעים ראוי למסמכה אגודא (כסוכה ט"ז א') אפ"ה מדעשה מעשה וחברה לכרע להמטה גלי דעתיה דצריך לה. והו"ל חיבור. וכי ס"ד שכשחיבר להכרע קופה שיהיה כולה טמא מדרס. אלא מדא"צ כלל. אפי' עשה מעשה חיבור אחר שנטמאה. אינה חיבור: