שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁעֲשָׂאָם כִּירָה וְנִטְמְאוּ, סָמַךְ לָזוֹ אֶבֶן אַחַת מִכָּאן, וְלָזוֹ אֶבֶן אַחַת מִכָּאן, חֶצְיָהּ שֶׁל זוֹ טְמֵאָה וְחֶצְיָהּ טְהוֹרָה, וְחֶצְיָהּ שֶׁל זוֹ טְמֵאָה וְחֶצְיָהּ טְהוֹרָה. נִטְּלוּ טְהוֹרוֹת, חָזְרוּ אֵלּוּ לְטֻמְאָתָן:

טהורה. דכלי מתכות המחוברים לקרקע כקרקע דמו ואין מקבלים טומאה:

שתי אבנים. זה מבואר וזה שהוא בעבור ששם בצדה אחת טהורה היא חציה אשר ימשך לטהורה טהורה והחצי אשר ימשך לטמאה טמאה כמו שקדם וכן ענין האבן האחרת מפני הטהורה אשר הורכב בצדה ואלו האבנים כולן מורחים בטיט כמו שקדם בראש הפרק באמרו אחת בטיט ואחת שלא בטיט טהורה:

שתי אבנים שעשאם כירה [*ונטמאו] סמך לזו אבן אחת מכאן וכו'. ואלו האבנים כולן ממורחין בטיט כמו שקדם בראש הפרק. [*באמרו] אחת בטיט. ואחת שלא בטיט טהורה. הרמב"ם: