כֵּלִים ו׳ · ג׳

טמאה ר"ל מק"ט. וגם מטמא טהרות בהאויר שמבין הפטפוטין ולפנים [כלעיל באויר שבמסרק צרצור ספ"ב]. וכ"ש דמק"ט ומטמא שם במגע מתוכו ודוקא כשדיבק הפטפוטין בארץ בטיט. אבל חיבורן בראשן יחד לא מהני כלום [רב"א]. ולהרמב"ם [פט"ו מכלים] בהא או בהא סגי. ופשוט דמיירי בהוסקו הפטפוטין. דאל"כ אמק"ט [כפ"ה מ"ב]. ואע"ג דכל תנור אפי' מטולטל מק"ט [כשבת קכ"ה א] וא"כ ל"ל הכא חיברן כלל. אפ"ה פטפוטין שאינן תנור ממש להכי דוקא כשמחוברין לכל מר כדאית לי' נחשבים ככירה ומק"ט. וי"א דחיברן בטיט דקאמר תנא היינו רק שחיבר ראשי הפטפוטין זב"ז כצורת ד ר י י פ ו ס שלנו. אבל חברן בטיט בארץ לא מהני מידי. דכל חד וחד לחודי' קאי ולא שמה כירה:

כך כתב הר"ש ונושא כליו הר"ב ז"ל. ושאבו רבותינו מים קדושים אלו מת"כ דקאמר הך טעמא. ובעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא בסלע שהוא קרקע עולם שפיר לא שייך נתיצה. אבל כותל בית אמאי לא. והרי כתיב ונתץ את הבית. ועליה ועל האבן נמי. אמאי לא שייך נתיצה גבה. דלא מיבעי לפי מ"ש ביכין (סי' ט"ו) דר"ל שהאבן שאינו מחובר בטיט תקעו וקבעו לתוך הקרקע. ודאי שייך גבי' נתיצה כשיסיעו וינתקו ממקומו שתקוע שם. וכדמקיים מצות נתיצה בבית מנוגע. אלא אפי' נימא כהר"ש דמיירי שהאבן האחר תלוש לגמרי. ולפיכך לא שייך גבי' נתיצה דהרי נתוץ ועומד הוא. ונימא נמי דאע"ג דסגי בשינתוץ רק אבן א'. וכדמוכח במשנה ג' דא"צ לנתוץ כולו. עכ"פ צריך שיהיה כולו ראוי לנתיצה. עכ"פ קשה דהרי בשבת (קכ"ה א') אמרינן דלרבנן דקיי"ל כותייהו נקט קרא יותץ לרבותא דאפי' כשהוא מחובר אפ"ה מק"ט ויותץ. ולא תימא סדנא דארעא חד הוא וא"כ כ"ש תלוש לגמרי. ובל"ז הרי אמרינן התם דבשכבר הוסק אז לכ"ע אפי' תלוש לגמרי מק"ט ולדעת רבותינו ק' הרי בתלוש לא שייך נתיצה. דהרי נתוץ ועומד הוא. והיאך אפשר שיק"ט. ואפי' נדחק לומר. דדוקא כשכולו תלוש או כולו מחובר. שייך גבי' נתיצה. במחובר כשיסיענו ממקומו. ובתלוש כשיהרסו לחלקים. אבל כשרק חלק אחד ממנו מחובר. כולו אינו בכלל יותץ. דצריך שיהיה נתיצת כל חלקיו באופן א'. ליתא. דא"כ ל"ל לרבנן התם לומר דצריך מלת יותץ לחומרא. מדסד"א דתנור מחובר אמק"ט. טפי הול"ל דצריך מלת יותץ לקולא דאם חלק א' מחובר וחלק א' תלוש אמק"ט. מדאין התלוש בכלל נתיצה דמחובר. וכסברת רבותינו. ותו הרי עדיפא מינה אשכחן במשנה ג' בפרקן בנטמא א' מהחיצונית וכו'. שקצת דופן א"צ נתיצה כלל אפ"ה האחרת מק"ט. וצריך נתיצה. ואף דיש לחלק קצת. ול"מ היה נ"ל דאין כונת הת"כ דבתלוש או בכותל לא שייך נתיצה. כדעת רבותינו ז"ל אלא כונת הת"כ דדוקא כשיש מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבכירה. אע"ג שבאמת א"צ לנתוץ כולו. אבל הנך דמשנתינו. אין מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבו. דהרי אפי' נימא דכשסמך אבן שחיברו בטיט לאבן אתר שתקעו בקרקע שלא לשם כירה. או שסמכו לסלע או לכותל בית. והתכוון להשתמש בשניהן כבכירה. יטמא האבן והסלע והכותל כל עוד שהאבן השני עדיין מחובר. עכ"פ לא מסתבר לומר דבהנך שלא עשאן מתחלה מחוברין ע"ד כירה שיהיה אפשר לקיים בהן מצות נתיצה. וכשינתץ אותן יהיה האבן השני טהור. והרי עיקרן לאו לאותה כירה עשויין. ואין הטפל מבטל העיקר (כפכ"ב מ"ח). ומש"ה מדאין שייך דין נתיצה בכל חלק וחלק מהכירה. גם בהאבן המחובר אין בו דין כירה שאמרה תורה. ולא דמי כלל לנטמא א' מהחיצונית במשנה ג'. דהתם עכ"פ החלק מהאמצעית ששייך לכירה זו צריך נתיצה. גם אילה"ק מנטלה האמצעית דבאין יכול לשפות על ב' החיצוניות טהורה. וכמשנה ג'. אלמא דא"צ לנתוץ כולו. י"ל דהרי כבר אמרנו דאף שאין צריך לנתוץ כולו. עכ"פ בעינן שיהיה אפשר לקיים מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבכירה. מיהו ודאי ממלת יותץ ילפינן ג"כ דצריך שיהיה דבר שיוכל לנתצו. דמה"ט מטהרינן כירת אבן ומתכת. מדלא שייך בהו נתיצה. וכמ"ש הר"ש לעיל (פ"ה מי"א) בשם הת"כ. רק דהנך דמשנתינו לאו מה"ט טהורין. רק מדאין בהן מצות נתיצה. ודו"ק:

ניטלה הטהורה הוחלטה האמצעית לטומאה. לפי' התוי"ט בד"ה האמצעית שהחצי של האמצעית די לכדי שפיתה אחת צ"ל דמן הצד אפי' העודף טמא. ול"ד להא דאם היתה האמצעית גדולה כו' דהשאר טהור. דהתם העודף הוא באמצע וע"כ צריך אתה לחלק ממנה הקצה הב'. משא"כ בשנוכל להחליטה כולה אז לא מחלקין ממנה כלל. ויש לחלק בדרך אחר אבל זה נ"ל עיקר: