תַּנּוּר, תְּחִלָּתוֹ אַרְבָּעָה, וּשְׁיָרָיו אַרְבָּעָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּגָדוֹל. אֲבָל בְּקָטָן, תְּחִלָּתוֹ כָּל שֶׁהוּא, וּשְׁיָרָיו רֻבּוֹ, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ. אֵיזֶהוּ גְמַר מְלַאכְתּוֹ, מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ כְּדֵי לֶאֱפוֹת בּוֹ סֻפְגָּנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיַּסִּיק אֶת הֶחָדָשׁ, כְּדֵי לֶאֱפוֹת בַּיָּשָׁן סֻפְגָּנִין:
הטקסט מוצג עם ניקוד
תנור תחלתו ארבעה. סתם תנור עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים, ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע, ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור. ואע״פ שמעצמו אין לו בית קבול אף על פי כן טמא, דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך:
התנורים והכירות וכל מוקדי האש הנבנים בארץ או על שטחה הנעשים לבשל או לאפות בהן או עליהן הן כולן מקבלין טומאה ולשון התורה (ויקרא י״א:ל״ה) תנור וכירים יותץ טמאים הם ודינן כטומאת דין כלי חרש כמו שיתבאר ואמר ר"מ כי מאז שנבנה מהתנור גובה ד' טפחים יקבל טומאה וכן התנור השלם כאשר נפסד ונשאר ממנו ד' טפחים הנה הוא יקבל טומאה וחכ"א שתנור קטן מעת שנבנה בו כל שהוא מקבל טומאה והתבאר בש"ס (חולין דף קכד.) שאמרם כל שהוא טפח הנה מאז שנבנה ממנו טפח יקבל טומאה וכן התנור הקטן כאשר נפסד ונשאר ממנו רובו ר"ל רוב גובהו יקבל טומאה ואם נשאר ממנו חציו לבד וממה שלמטה מזה אינו מקבל טומאה עוד סדרו על ב' המאמרים ואמרו משתגמר מלאכתו ר"ל שמה שאמר ר"מ שמעת שנבנה ממנו ד"ט וכן חכמים שאומרים טפח בקטן וד' בגדול בתנאי שגמר מלאכתו ובאור זה שגמר מלאכתו הוא שיחממו אותו עד שיהיה בקרקעיתו מחוץ [צ"ל מחום] שיעור מה שיאפו בו הסופגנים והוא הלחם הרך ונקרא בשם זה לפי שהוא כמו הספוג שהוא ממהר הבשול לקלות הלישה וידוע שהתנור החדש אשר לא נאפה בו עדיין יצטרך לחימום רב ואז יגיע לזה החום אולם התנור אשר כבר נאפה בו הרבה פעמים הנה יתחמם באש מעט ויגיע לאפות בו סופגנים בדבר מועט ואמר ר' יהודה שמשעה שהוסק התנור החדש באש כשיעור שאם היה ישן יהיה אפשר לאפות בו סופגנים הנה כבר נגמרה מלאכתו ויקבל טומאה והלכה כחכמים:
תנור. פירש הר"ב סתם תנור עשוי כו' ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע. וכך כתב הר"ש וכן פירש הר"ב במשנה ח פ"ב דעדיות. אבל יש שעושין על בסיס וכדפי' הר"ב ברפ"ב דב"ב ועיין לקמן רפ"ז:
במה דברים אמורים בגדול כו'. עיין מ"ש במשנה ח פ"ב דעדיות:
אבל בקטן תחלתו כל שהוא. כתב הר"ב ולאו דוקא כל שהוא דבציר מטפח לא הוי. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד.) וכתב הר"ש שצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול. או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים. דאי לא תימא הכי. גדול כשתחלתו ארבעה. כשהוא פחות מד'. יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא ע"כ. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ג דנדה דף כ"ו:
משיסיקנו. פי' הר"ב אע"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן תנור דבעי לדבק כו' לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. וצירוף כבשן לא בעי. כך מסיק הר"ש בתחלת המשנה. אע"ג דהכא כתב לא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה (פירוש דיבוק הטיט קרוי טפילה) ויחזור ויסיקינו צ"ל דויחזור לא קאי על צירוף שהיה קודם. דלא בעי צירוף. אלא כלפי עשיית טפלה הוא דקאמר. ויחזור עוד ויסיקנו:
