כְּלֵי זְכוּכִית, פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִין, וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִים. נִשְׁבְּרוּ, טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים, מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. הַטַּבְלָא וְהָאִסְקוּטְלָא שֶׁל זְכוּכִית, טְהוֹרִין. אִם יֶשׁ לָהֶן לִזְבֵּז, טְמֵאִים. שׁוּלֵי קְעָרָה וְשׁוּלֵי אִסְקוּטְלָא שֶׁל זְכוּכִית שֶׁהִתְקִינָן לְתַשְׁמִישׁ, טְהוֹרִין. קִרְטְסָן אוֹ שָׁפָן בְּשׁוּפִין, טְמֵאִין:

כלי זכוכית. הך מתניתין תנינן לעיל בפרק ב׳ ובפרק ט״ו. ואיידי דבעי למתני דין הנך כלים של זכוכית הדר תנא לה הכא:

כבר ביארנו בתחלת מאמרנו ובפרק השני מזאת המסכתא שרש טומאת כלי זכוכית ושהוא מדרבנן: ואסקטולא. הוא כמין קערה ובלע"ז שקודיל"א והוא מן הלוח אשר יעשו בו מיני המתיקות וכבר אמרו אין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקוטלא ומדרך כלי הזכוכית והחרס יעשו בשולי הכלי שפה עגולה יהיה גבהה כמו אצבע לישב הכלי ישיבה מתוקנת והוא דומה למזרק קטן והן שולי הקערה וכאשר נשבר כלי זכוכית ונשארה זאת השפה עם השולים אם הכינו להשתמש בהן וגרר במגירה מה שהוא סביב השפה עד שהסיר ממנו תורת שבר כלי אז תטמא ושם המגירה שופין תרגום ואכות אותו טחון ושפית יתיה בשופינא (דברים ט׳:כ״א):

הטבלא והאסקוטלא. כ' הר"ב הכא מיירי בקערה פשוטה כו' אלא שמתחתיה מחובר לה בית קבול קטן המשמש כשכופים הכלי על פניו כו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר שהוא ראוי להשתמש בו כשכופין הכלי על פניו. אבל מתחלה לא נעשה לכך וז"ל הרמב"ם יעשו בשולי הכלי שפה עגולה יהיה גבהה כמו אצבע לישב הכלי ישיבה [מתוקנת] ע"כ. [*ועיין ברפכ"ז]: