נוֹמֵי הַסָּדִין וְהַסּוּדָרִין וְהַטַּרְטִין וְהַפִּלְיוֹן שֶׁל רֹאשׁ, שֵׁשׁ אֶצְבָּעוֹת. שֶׁל אַפְקַרְסִין, עֶשֶׂר. נִימֵי סָגוֹס, וְהָרְדִיד, וְהֶחָלוּק, וְהַטַּלִּית, שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. נִימֵי כִפָּה שֶׁל זְקֵנָה, וְהַגּוּמְדִין שֶׁל עַרְבִיִּין, וְהַקֻּלְקִין, וְהַפֻּנְדָּא, וְהַמַּעֲפֹרֶת, וְהַפַּרְגּוֹד, נִימֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן:
הטקסט מוצג עם ניקוד
נומי הסדין. נימין היוצאים מן הסדין, והן חוטים שרגילים לצאת מן האריג בין מן הצדדים בין מלמעלה בין מלמטה. אם נגע שרץ בנימין, נטמא הסדין. והוא שיגע בתוך השיעור המפורש במתניתין. וכן אם נגע שרץ בסדין, נטמאו הנימין עד מקום השיעור המפורש. ומשם ולחוץ טהורים, שאין הנימין חיבור לכל בגד אלא עד מקום השיעור המפורש בהן:
נומי. יקרא החוט והקבוץ נימין וזהו שם משותף לפי שהן יקראו השער האחד נימא ויקראו הרבות נימי ומדרך האריג שישאר בקצות הבגד חוטים יוצאין והוא השפה אשר תקרא מלל כמו שקדם וכבר ישארו ג"כ חוטים יוצאים מצדדי האריג זולת המלל וחוטים יוצאין על שטח האריג ומלת אמרו בכאן נימין נופל על אלו החוטים כולן אשר יצאו מן הצדדים ואשר יוצאין על השטח אשר ישארו בקצוות הנה הוא ירצה בו שיעור בכל מין מן מיני הבגד והכונה בזה שהבגד כאשר נטמא יטמאו אלו החוטים היוצאין ממנו אשר זכר שהוא (לא) יטמא בהטמאות הבגד וכן ג"כ כאשר נטמאו אלו החוטים היוצאין בשיעורים הנזכרים הנה הבגד יטמא הנה כלל שהשיעורין אשר זכר הן חבור לזה הארוג לטמא בטומאתו ומה שיוסיף על זה אינו חבור הנה כבר נתבאר ענין זאת ההלכה ולא נשאר לבאר זולת השמות וזה ביאורן: סדין. ידוע: וסודר. הוא הצעיף: וטרטין. היא פליון של ראש הוא המטפחת אשר ישימו הנשים על ראשן: אפקרסין. חלוק צר מקום הראש ממנו והכתפים פתוחות ואחר לבישתו יתחברו הכתפים בלולאות ויתחבר עם טבעת כמו זה אשר ילבשו במצרים: וסגוס והרדיד וחלוק וטלית וכיפה. ידועים וכיפה שמו בשם כיפה של זקנה ושל ילדות אין בו שם: וגומדין. הוא מסוה שמשימים על הפנים ונקרא בזה השם להיותו ארוך אמה על הרוב מלשון (שופטים ג׳:ט״ז) גומד ארכה ותרגום גרמידא אורכיה והוא שם האמה בלשון הש"ס (ב"מ דף סד.): וקולקין. ארוג משער והיא החגורה יחזקו בו הבגדים: ופונדא. הוא לבוש דבק בגוף למנוע הבגדים שלא יפסדו בזיעה: המעפורת. תרגום ויתחפש באפר ואשתני במעפרא (מלכים א כ׳:ל״ח): פרגוד. הוא מסך יתלה על שערי הבתים ולו שני כנפים והן נחלקים באמצע יגביה הקצה האחד על זה השער והקצה השני על השער השני וכאשר ירצו להסך על הבית יטו אותן ויתחברו שני כנפים לאחד ויהיה מסך אחד לכלל הבית ועל צד המשל אמרו (ב"מ דף נט.) אין הפרגוד ננעל בפניהם:
נומי הסדין. פירש הר"ב נימין היוצאים מן הסדין כו' אם נגע שרץ בנימין וכו'. וכ"כ הר"ש. ולפי דטומאת שרץ אף בשלש על שלש. להכי נקטו. וה"ה למדרס אם הוא שלשה על שלשה והרמב"ם סתם ופירש שהבגד כאשר נטמא וכו'. ובחבורו פכ"א מה"כ ביאר וכתב טמא במדרס. או בשאר טומאות. וגם הר"ב עצמו במשנה דלקמן סתם וכתב ואם נגעה טומאה כו':
והפליון. לשון הר"ב סדין שמתעטף בו כולו. ותמיהני דהא הפליון שלראש תנן. וראיתי להר"ש פליון כמו אפליון. בפרק כל כתבי מני ליה גבי י"ח כלים. ע"כ. ומזה הוא שיצא לו להר"ב לפי שמצא שם דף ק"ך שפירש"י פליון סדין להתעטף בו כולו. אך בכאן א"א לפרש כן. ועוד דהתם במשנה ד מנה הר"ב י"ח כלים. וכשתדקדק בדבריו תמצא שבמקום פליון ומעפורת שבגמ'. כ' מצנפת. וטלית קטן שמכסין בו ראשו. ובמשנה ב פ"ק דשבת כתב הר"ב מעפורת של ספרים סודר שנותן המתגלח על ברכיו כו'. ונשאר א"כ מצנפת במקום פליון. וכיוצא בזה פירש הרמב"ם בכאן שכתב פיליון של ראש [הוא] המטפחת אשר ישימו הנשים על ראשן. ע"כ. ובאותן י"ח כלים קחשיב מצנפת ועיין מ"ש עוד בריש פ"ח דנדה:
פקרסין. כתב הר"ב כמו אפקרסותו כו' דפרק ואלו מגלחין. בגמ' דף כב. והר"ש הביא מן המשנה הקשר שבפרקסים שבכתף במ"ד פרק בתרא דמקואות:
כפה של זקנה. לשון הרמב"ם. כך שמו כיפה של זקנה לא שיש אחר של ילדה כמו שיש עשב שנקרא בערבי שיב אל עגו"ס. ע"כ בנא"י. ומשום כך בחבורו פכ"ה כתב כפה של ראש:
[*והגומדין. פי' הר"ב כדכתיב ולה שני וגו' (שופטים ג)]:
פונרא. פי' הר"ב שני פירושים ועיין בלשונו ספ"ג דסנהדרין. וסוף ברכות:
