הַבֶּגֶד מִטַּמֵּא מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת. הַשַּׂק, מִשּׁוּם אַרְבָּעָה. הָעוֹר, מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה. הָעֵץ, מִשּׁוּם שְׁנַיִם. וּכְלִי חֶרֶס, מִשּׁוּם אֶחָד. כְּלִי חֶרֶס מִטַּמֵּא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל. כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶס, אֵין לוֹ אֲחוֹרָיִם. מוּסָף עָלָיו הָעֵץ, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מוֹשָׁב. וְכֵן טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז, בִּכְלֵי עֵץ, טְמֵאָה, וּבִכְלֵי חֶרֶס, טְהוֹרָה. מוּסָף עָלָיו הָעוֹר, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אֹהָלִים. מוּסָף עָלָיו הַשַּׂק, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אָרִיג. מוּסָף עָלָיו הַבֶּגֶד, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ:

הבגד מיטמא משום חמשה שמות. כדמפרש ואזיל. משום כלי קיבול, משום מושב, משום אוהלים, משום אריג, משום שלש על שלש. וכל אחד מהם משונה שיעורו זה מזה. כיצד, בגד שיש לו בית קיבול, כגון צרור מרגלית דתנן לעיל, או בית קיבול שמן, או בית קבול שעוה, שיעורו בכל שהוא. [ומשום מושב, אם נטמא] במדרס הזב, שיעורו אין פחות משלשה טפחים על שלשה טפחים. ואם נעשה אוהל למת דכתיב (במדבר י״ט:י״ח) והזה על האוהל, אין טמא בפחות מטפח על טפח. ואם הוא אבנט או חגור, מיטמא משום אריג, אע״פ שאין בו שיעור שיהיה ראוי להקרא בגד, שאין ברחבו שלש אצבעות, אפילו הכי טמא מפני שהוא אריג. וילפינן ליה משק, מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג. וכל שאר טומאות אין בגד מיטמא ולא מטמא בפחות משלשה אצבעות על שלש אצבעות, דאינו חשוב לא לעניים ולא לעשירים ואינו קרוי בגד:

הבגד. אפשר טומאתו מחמשה פנים ויתחלף שעורו בהתחלפות הצד אשר בעבורו יטמא וזה שהוא יטמא במת ובנגעים כמו שביאר בו הפסוק ושעור מה שיטמא ממנו בזה הצד הוא ג' אצבעות על ג' אצבעות והשעור הזה היותר פחות ממה שיקרא בגד והאופן השני שכל דבר ממט טמא כמו האבנטים והחגורות ואע"פ שאין ברחבם ג' אצבעות לפי שהן אע"פ שאינם בגד ולא תפול עליו זה השם הנה הוא ארוג וזה ענין אמרו משום ארוג לפי שכל ארוג טמא כאשר היה כלי כמו שקדם לנו מאמרם מה שק טווי ואריג וכו' והשלישית שהוא יטמא משום אהל ר"ל כי כאשר יעשה ממנו אהל על המת יטמא האהל עצמו והוא אמרו (במדבר י״ט:י״ח) והזה על האהל אמרו למדנו מכאן שהאהל מטמא וכאשר נטמא מאלו הפנים הנה הוא יטמא בטפח על טפח כמו שהתבאר במקומו והרביעי כאשר היה ממנו מה שראוי למושב הנה הוא יטמא במדרס הזב ויהיה משכב וכאשר נטמא מאלו הפנים מזה האופן הנה הוא יטמא בג' טפחים על ג' טפחים והחמישי אם היה ממנו כלי קבול הנה הוא מטמא מאשר הוא כלי קבול כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו העושה כלי קבול מכל מקום טמא וכאשר יטמא (נטמא) מזה האופן הנה הוא יטמא ביותר קטן מה שיהיה לפי שכל מקבל לא נתנו בו שעור אבל מאשר הוא מקבל יטמא ואע"פ שהיה קבולו שעור כחרדל כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו בית קבול שמן ובית קבול שעוה ולא באר שעור וכן צרור מרגלית לא יהיה בו שעור אבל בכל שהואי אולם ארוג השער אשר יקרא שק הנה הוא יטמא מכל הפנים אשר זכרנו זולת שלא יטמא בשלש על שלש לא במת ולא בזולתו ואמנם יטמא מן השק ארבע על ארבע או הכלים הארוגים יהיו קטנים או גדולים והוא אמרו בספרא שק אין לי אלא שק מנין לרבות את הקילקי ואת החבק תלמוד לומר שק אי שק יכול יטמא חבלים ומשיחות תלמוד לומר שק מה שק מיוחד טווי ואריג אף כל טווי ואריג וזהו ענין אמרו משום אריג כמו שהתבאר לפי שכל מה שהוא אריג משער ואפילו הוא דק הנה הוא יטמא מפני שהוא ארוג הנה השק יטמא מארבעה פנים והעור משום ג' לפי שכל שהוא אינו ארוג יחסר מן המנויין בשק משום ארוג לפי שאין אריגות בו והעץ יחסר מן העור אופן אחד וזהו שלא יטמא משום אהל שמי שעשה גת מעץ או בית כולו עץ והיה תחתיו מת הנה זה העץ לא יטמא ויהיה אהל שנטמא במת וזה שהאהל אשר שפט בו הפסוק טומאה למדנו אותו מהמשכן אשר קראו השם אהל שנאמר (שמות מ׳:י״ט) ויפרוש את האהל על המשכן וזה אמנם היה ארוג ועור לבד כמו שהתבאר בפסוק וכבר התבאר זה בשבת (דף כח.) אולם כלי חרס הנה יחסר מכלי עץ אחד וזהו שלא יטמא במדרס הזב ולא יהיה משכב כמו שבארנו פעמים לאמרו הי"ת (ויקרא ט״ו:ה׳) ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה במקוה אף משכבו יש לו טהרה במקוה יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה הנה לא ישאר מכלי חרס אופן יטמא בעבורו זולת מאשר הוא כלי קבול לבד אמר הי"ת (ויקרא י״א:ל״ג) וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואם אין לו תוך לא יטמא חיצונו במשקין טמאים כמו שיטמאו אחורי הכלים לפי מה שקדם באורו בפ' שני מזאת המסכתא:

הבגד מטמא משום חמשה. פירש הר"ב [*כגון צרור מרגלית דתנן לעיל. פרק דלעיל מ"ב. ומ"ש הר"ב או בית קבול שמן. הוא דבר תמוה. שהבגד יקבלו בו השמן ואיך יתקיים בו. אבל הרמב"ם לא כתב לזה על הבגד עצמו. אלא הביא ראיה ששיעור הקבול בכל שהוא. מדתנן בספי"ז לקבל שמן ואמשחזת נשנה שם. ומ"ש הר"ב ואם נעשה אהל למת. דכתיב והזה וכו' למדנו שאהל טמא. אפילו לא נגע בו טומאה. הרמב"ם פ"ה מהט"מ [הלכה יב]. ומ"ש הר"ב אם נטמא במדרס הזב שעורו אין פחות מג"ט כו'. כדפי' במתני' דלקמן. וע' במ"ד. ומ"ש הר"ב אם נעשה אהל כו' אין טמא בפחות מטפח על טפח. עיין באהלות פ"ג מ"ז. ומה שפי' הר"ב] אם הוא אבנט או חגור מטמא משום אריג. אע"פ שאין בו שיעור כו' וילפינן ליה משק. [*ושק גופיה ילפינן בספרא. הביאה הרמב"ם בפירושו וז"ל שק אין לי אלא שק מנין לרבות את הקלקי ואת החבק ת"ל שק. אי שק יכול יטמא חבלים ומשיחות. ת"ל שק. מה שק מיוחד טווי וארוג אף כל טווי וארוג. ע"כ]. וא"ת ואכתי כל שהוא למה טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק [כמ"ש הר"ב רפט"ו]. י"ל דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית. או מחט. וא"ת א"כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין [כדתנן ברפט"ו] הרי ראוין הם לקפל בו שום דבר כמו הכא וי"ל דמיירי בעור שלוק שהוא קשה. תוס' פ"ו דשבת דף סג ע"ב. ול' הרמב"ם רפכ"ב מה"כ שיעור הבגד להתטמא ג' טפחים כו' בד"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא. הרי זה מקבל שאר טומאות. חוץ מטומאת מדרס. שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס. ע"כ:

[*אין לו אחורים. פי' הר"ב שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו כו'. וכ"כ הר"ש. ומסיים ותימה מה חדוש הוא דאחוריו טהורין. כיון דאפי' מקום תשמיש שלו טהור. ונראה דמיירי באחוריים שיש להם תוך. כגון במקום חקק בית מושבם כעין ההוא דלעיל פ' שני. דהאי כיון דמפניו אין לו תוך. אחוריו טהורין. אעפ"י שיש להן תוך. עכ"ל. וכה"ג לק' בר"פ האחרון בפי' הר"ב על טבלא ואסקוטל'. ואני תמה על שניהם. על הר"ב ועל הר"ש. שכלל הזה נשנה בפ' ב סוף מ"ג. וכל אחד מהם מפרש שם בענין אחר. שהר"ב פי' שם לענין כלי שטף. כמ"ש שם בס"ד. וע"ש]:

[*מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלי' מוסף עליו השק כו'. ילפינן אהל דבמת מאהל דבמשכן. ושק אריג משער ונוצה של עזים. כדפירש הר"ב במשנה דלקמן. ואף עור בהמה טמאה ילפינן מק"ו [מנוצה של] עזים דאינו מטמא בנגעים. כדאיתא פרק במה מדליקין (שבת דף כח ע"ב)]: