כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה, מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן, אֶלָּא הָעֻצְבָּה:

כאשר היה הכלי שלם הצורה איננו חסר דבר הנה כאשר יחשב עליו שישים זה העור לשטיח או לכר או לכסת או לתכריך כסות ומה שדומה לזה הנה הוא ישוב מקבל טומאה כמו שקדם אולם אם היה חסר דבר מהמלאכות ואז יהיה ראוי לזה הדבר אשר חשב עליו הנה זאת המחשבה בלתי מועילה ולא יטמא בזאת המחשבה זולת חפוי העור אשר יהיה על המרכב והוא אשר יקרא עוצבא והוא כאשר חישב עליו לשום אותו חפוי ולרכב עליו יטמא עם היותו בלתי שלם מלאכה:

[*מחשבה. עיין מ"ש בס"פ דלעיל]:

שיש חסרון מלאכה. ל' הר"ב שעדיין חסרה מעשה ואח"כ תתקיים המלאכה. וכן לשון הר"ש. והיה נראה שצ"ל תתקיים המחשבה:

אלא העוצבה. כתב הר"ב ואינה צריכה קיצוע. ועבוד נמי אינה צריכה כדפי' הר"ב במשנה ג פי"א דזבחים: