כֵּלִים כ״ו · ג׳

ר' יהודה אומר אף כפיפה מצרית הוא סל העשוי מנצרים דקין שג"כ ב"ק שלו נעשה ע"י מתיחת חבל מנצרים שעובר בנקבים שבשפתו. ולרבנן עכ"פ מדצריך קצת אומנות להחזיר חבל זה. תו אינו כאינך ב"ק שהן מעשה הדיוט לגמרי:

כך כ' בתוספתא (ב"ב דכלים פ"ד). ונל"פ דכ"ש אם שפת פנימי עודף בנטמא פנימי נטמאחיצון ולא איפכא. אמנם תמוה מלעיל (ספכ"ד) דאמרינן ממש להיפוך. דנהי דלא קשה דהתם אמרינן דבשפתותיהן שוות וטומאה בפנימית גם חיצונה טמא. והכא אמרינן דבכה"ג אינם שייכים זל"ז. י"ל התם בטומאה דאורייתא משא"כ הכא טומאת משקין דרבנן. אבל קשה דהתם אמרינן דחשיבת גובה השפה עדיף מחשיבת פנימי. ומחשב פנימי טפל לחיצון בדאוריי'. והכא אמרינן דכששפת חיצון גבוה מפנימי. מחשב הפנימי עיקר. דכשנטמא הוא מחשב חיצון כטפל לו ונטמא עמו. ולא איפכא. ואת"ל דלהכי נטמא גם החיצון ששפתו עודף עם הפנימי שהטומאה בתוכו. מדמחוברים יחד. והתוך של זה ושל זה מחשבו כתוך א'. ליתא. דא"כ כשהמשקה תוך העודף של החיצון הו"ל נמי לטמא הפנימי. ובל"ז תמוה דוכי משום דשפת חיצון גבוה מהפנימי מגרע גרע מאלו היה שוה להפנימי. ואם בטומאה דאורייתא אמרי' דחשיבת עודף עדיף מחשיבות פנימי (כספכ"ד) מכ"ש דהול"ל כן הכא בטומאת משקין דרבנן. ואין לדמות הכא כלל ללפסין זו בתוך זו וחיצון עודף דכשטומאה בפנימי גם חיצון טמא (כלעיל ספ"י) שאני ושאני דהתם הרי בכ"ח מיירי דנטמא כשהטומאה באוירו. ולהכי כשהטומאה בפנימי והחיצון עודף. הרי הגיע הטומאה גם לאויר חיצון ונטמא גם החיצון אף שהחיצון אינו מחובר כלל להפנימי. אבל הכא הרי בב' כיסי עור מיירי. ואין כאן חשש מטומאה תוך אויר. רק מחשש מגע תוך ורק תוכו של עיקר הכלי מחשב תוך ולא של הטפל. א"כ ודאי מסחבר טפי שנחשוב אותו ששפתו עודף לעיקר הכלי. ולא אותו שבתוכו ושפתו נמוך. ול"מ היה נ"ל דיש ט"ס בתוספ' וכצ"ל אם היה שפת פנימי עודף על החיצון. אז בנטמא פנימי וכו'. ור"ל דאף דלעיל (ספכ"ד) חזינן דסגי בחשיבות גובה השפה לחוד. שיהיה האחר נחשב לו כטפל. היינו רק בטומאה דאוריי' מחמרינן אבל הכא מדטומאת משקין דרבנן. להכי דוקא בשיש ב' חשיבות בכלי א'. שהוא פנימי וגם שפתו גבוה טפי מהחיצון אז מחשב החיצון טפל לו. אמנם הר"ש כאן וגם הרמב"ם בחיבורו (פכ"ד ה"ה מכלים) נקטו כלשון התוספתא שלפנינו. ורק שגם לפי גי' זו יש ט"ס שם בהרמב"ם. במ"ש אבל בנטמא א' מהן בשרץ לא נטמא חבירו. עכל"ר. האי מלת לא. לא הוא. וצריך למחקו. דא"כ תמוה מפ"ב דכלים מ"ז. ועי' רכ"מ שם שהיה לו ג"כ גי' אחרת בהרמב"ם. וא"כ לפי דעת רבותינו שתפסו גירסת התוספתא שלפנינו לעיקר על כרחינו צריך לנו ליישב דלא תקשי להתוספתא מלעיל (ספכ"ד) דחשיבת גובה השפה עדיף טפי מחשיבות פנימי. דשאני הכא. משום דכיון דכל עיקר מה שנרצה לידע ע"י חשיבות של א' מהן. היינו דע"י החשיבות מוכח שהוא התוך והשני אחוריים. א"כ בשלמא כששניהן שפתותיהן שוות. הו"ל שפיר כב' כלים בגוף א' ושניהן עקריים. וכרובע וחצי רובע לעיל (פכ"ה מ"ד) דאמרינן דבנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"כ במרדע (פכ"ה מ"ב). אבל כששפת חיצון גבוה יותר מפנימי. א"כ מוכח וניכר עי"ז שהוא העיקר. וששייכו תרווייהו אהדדי. וע"י נמיכת הפנימי ניכר שהוא התוך. ולפיכך כשנטמא פנימי נטמא חיצון. אבל התם בפכ"ד. הרי לא מאחוריים ותוך מיירי התם רק שע"י החשיבות שבא' מחשב הוא כעיקר ואידך כטפל. אמרו לנו חז"ל דחשיבות גובה השפה עדיף מחשיבות הפנימי. אחר כתבי כל זה. ראה זה מצאתי שרבינו הרא"ש בפירושו כאן הביא גירסת התוספתא כפי שהגהנו לעיל. ואומר שישו בני מעי. אם ספיקות שלכם כך וכו'. וכדמומה שהרא"ש הגיה התוספתא כך מכח קושייתנו הנ"ל. ואעפ"כ כבר ישבנו בס"ד גם הגי' שבידינו שהיא כפי דעת הר"ש והרמב"ם: