כֵּלִים כ״ד · ג׳

טמא מדרס מדעשוי לשכוב בתוכו בשדה המלחמה. ואי"ל הרי א"ל להשוכב בתוכו עמונמ"ל. וי"ל הכא עשוי מתחלה גם לתשמיש זה בלילה שאינו שעת מלחמה. [וכמש"ל במרצופין ואינך רפ"כ סי' ט"ז ועי' רמב"ם פכ"ד מכלים הי"א]. מיהו כ"ש דמק"ט משאר טומאות. וכן בכל פרקן כל המק"ט מדרס כ"ש שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג] ואפי' באין לו ב"ק ורק בנתקלקל הב"ק שלו מק"ט רק ממדרס ולא משאר טומאו' [כרפ"כ]. אולם לרמב"ם [פ"ג מכלים] כללא דש"ס נדה הנ"ל לאו דוקא דהרי גם כלי הבא במדה מק"ט מדרס ולא טומאה אחרת ואין למדין מן הכללות [כעירובין ר"פ בכל מערבין]:

ותמוה דהרי גם בב' בבות דרישא ג"כ הולכין אחר הפנימי. וכדקתני מהוהא על הבריי' וקטנה על הגדולה. ונ"ל דהאי על על דרישא לאו דוקא. אלא כמו ועליו מטה מנשה. שהוא לשון אצל וה"נ ר"ל שחברן יחד בין שזו או זו בפנים. וכן מוכח בסיפא. דקאמר כף מאזנים שטליי' על שולי המיחם. הרי שכף מאזנים בחוץ. והיאך מסיים עלה אם מבפנים. אע"כ דמלת על במשנתינו לשון אצל הוא. ושפיר הדר מפרש אם מבפנים וכו'. ולפיכך תוכן משנתינו דבריאות הוא חשיבות יותר מגודל או פנימי. דאפי' האחרת יותר גדול. וגם היא פנימית. אפ"ה הולכין אחר הבריאה. ואם אין כאן חשיבות בריאת לאחת יותר מלחברתה. הולכין אחר חשיבות הגודל. ואם גם בגודל אין חשיבות לאחת טפי מלחברתה. אז הולכין אחר חשיבות הפנימי. אמנם להרמב"ם (פכ"ז מכלים הי"ז) ולהרא"ש הכא. הא דקתני בכל הג' בבות דהולכין אחר העיקר. היינו שכששניהן טמאין וחיברן יחד. ונתנקב העיקר כמוציא רימון אע"פ שהטפל הטמא סותם נקב של העיקר. אפ"ה שניהן טהורין (עי' רכ"מ שם). וא"ת מ"ש הכא ממגורות שבתיבה. וכיסין שבתורמל (לעיל ספי"ט) דאמרינן דאפילו בנתנקב הגדולה אין הקטנה חיבור לה. ונשארת לק"ט כבתחלה. ולמה לא ניזל גם התם בתר חשיבות הבריאת של הקטנה. ויהיה גם הגדול מק"ט. ואי"ל דהכא שאני שכשהושיבן זה לתוך זה נעשו ככלי א'. ליתא דא"כ למה באין חשיבות בריאות אזלינן בתר גודל. וכמש"ל. ומ"ש מכרע טמא שחיברו למטה טהורה לא אזלינן בתר גודל. ושניהן טמאין (כפי"ח מ"ז). וכך הקשה הראב"ד על הרמב"ם שם בדוגמת זה. ונ"ל דהתם שאני דמדא"א להשתמש בעיקר המטה בלי הכרע. הו"ל שניהן עקריים. ואזלינן לחומרא. עוי"ל דהכא שאני ממגורות שבתיבה וכיסין שבתורמל. דהכא ע"י הדבקתן יחד נסתם הנקב שבחברתה ועי"ז אפשר לחבירתה לק"ט מהשתא. לפיכך כשהבריאה ממש טמאה נעשת חבירתה חיבור לה וטמאה גם היא. משא"כ התם במגורות וכיסין שאותו שניקב לא נסתם נקב שבו. וכ"ש דאי נימא כפירוש קמא. דהכא מיירי בב' קופות שלמין. ודאי לא ק' ממגורות וכיסין שהבאנו לעיל. למה הכא אזלינן בתר חשיבות גודל. ולא ניזל ג"כ בתר גודל במגורת וכיסין. די"ל דהכא שאני דב' הקופות שלמין. להכי אזלינן בתר הך שהיא עיקרית טפי מחבירתה. מיהו נל"פ דאף לרמב"ם בשנתנקב העיקר בכמוציא רימון קודם שחברן יחד. אף שכשחזר וחיברן יחד נסתם הנקב ע"י חיבורן. ודאי פרחה מיניה הטומאה הישנה. ושניהן טהורין (ועי' שבת קי"ב ב'): אמנם מה שהקשה הראב"ד שם להרמב"ם דמה מהני שניקב בכמוציא רמון. הרי חזר וסתמו. לא זכיתי להבין. דהרי דברי הש"ס ברור מלל (שם בשבת קי"ב ב') דרק בניקב בכמוציא זית אם חזר ונסתם חוזר לטוי"ש. אבל כשניקב במוציא רימון. אפי' בחזר וסותמו פנים חדשות בא לכאן. ופרחה לה טוי"ש מינה. וכפי הנראה הבין הראב"ד דהרמב"ם ס"ל דגם להבא אין העיקר נטמא בנטמא הטפל. ועי' מ"ש בס"ד לעיל פכ"ג סי' ו':