כֵּלִים כ״ג · ה׳

שנקרעו ר"ל שנטמאו בעודן ממולאין. ואח"כ נקרעו:

מיירי שלא נפתח בהן רק התפר שסתמן. אבל לא נתבטל הב"ק שלהן ע"י הקרע. ולפיכך משום שהב"ק שלם נשאר בטומאתו. משא"כ לעיל [פי"ח מ"ח] מיירי שהותר לגמרי ונתבטל עי"ז הב"ק:

ותמוה מ"ט דר' יוסי. הרי כסא כלה וחיה חזו שפיר לישיבה. וגם כסא כובס. מ"ש מישיבת הסתת (פכ"ב מ"ח) דאע"ג דעשוי רק למלאכתו אפ"ה מק"ט מדרס. ובתוס' חדשים כ' דטעמא דר' יוסי דכיון דמיוחד רק לכלה וחיה וכובס הו"ל כאינו מיוחד לישיבה לכל אדם וא"ל להיושב עונמ"ל. ותמהני א"כ בישיבת הסתת נמי נימא הכי וגם מעולם לא שמענו עונמ"ל כזה. רק מישיבה למלאכה. אבל לא מישיבה לישיבה אחרת. שנאמר להיושב עמוד מדנרצה להושיב עליו אדם אחר. ותו דלפי דברי תוס' חדשים. א"כ כ"ש כסא שאינו שלו שאמק"ט מדרס. מדא"ל הבעה"ב להזב עמוד ואשב אני עליו. וכן קיי"ל באמת. מדאמרינן ב"ק (דסו"ב) משכבו ולא הגזול ואמרינן בת"כ יכול נמעט גם הגנוב. ת"ל טמא. ומה ראית. מרבה אני גנוב שנתיאשו בעלים ממנו וכו'. א"כ נראה ברור דכל כסא דלא נתיאשו בעלים ממנו. הו"ל כשל אחר שאמק"ט מושב. וכן כתב הרמב"ם מפורש (פכ"ד מכלים ה"ז) דכסא שאינו שלו אמק"ט מדרס. א"כ הא דפליגי הכא בכסא כלה וחיה וכובס. בישב אדם אחר ק' ממ"נ היכא איירי אי בשהכסא שייך לכלה וחיה וכובס. וישב עליו אדם אחר. מ"ט דרבנן דמטמאי. הרי גם כל כסא שישב עליו אדם שאינו שלו לא נעשה מדרס עי"ז. ואי מיירי בשהכסא שייך לאותו שישב עליו כשהוא זב. ורק שיחדו לכלה חיה וכובס. קשה מ"ט דר' יוסי דמטהר בשישב עליו בעל הכסא. וכי ס"ד דבעל הכסא שהכסא שלו לא יעשהו מדרס. והנך שאין הכסא שלהן רק יחדוהו להן יעשוהו מדרס. ואת"ל דפליגי במשמעות מלת משכבו. דלת"ק משמע דסגי בשהכסא שלו. אע"ג דמיוחד לישיבת אחר. או בשישב עליו האדם האחר שמיוחד לו הכסא. אע"ג שאינו שלו. ולפיכך בין שישב עליו בעל הכסא או אותו אדם שמיוחד לו הכסא. נטמא מדרס. ור' יוסי ס"ל דמשמעות מלת משכבו תרתי משמע. שיהא שלו. ושלא יהיה מיוחד רק לאדם אחר. ולפיכך הנך ג' כסאות בין שישב עליו בעל הכסא או האדם שאינו שלו אבל מיוחד לו. לא נעשה הכסא מדרס. ולהכי תנא קמא ורבי יוסי סתמא קאמרי מר מטמא לכל אדם ומר מטהר לכל אדם. עכ"פ קשה הרי ישיבת הסתת (פרק כ"ב משנה ח') נמי ע"כ בכה"ג מיירי שהישיבה שייך לאדם אחר. ואפ"ה מטמאינן להישיבה בין בשישב עליו בעל הישיבה או המסתת. ולמה לא פליג גם התם ר' יוסי. ודוחק לומר דבאמת גם התם פליג. ויהיה סתם ואח"כ מחלוקת. וכבר כתבנו במקום אחר. דאע"ג דבכה"ג קיי"ל דאין הלכה כסתם. היינו דלא נימא דהלכה כך מדנאמר בלשון סתם. אבל אפ"ה אפשר שיהיה הלכה כך מהוכחה אחרת. וכי הכא דאמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים. אפי' נגד ר' יוסי דנימוקו עמו (ועי' בכורות דל"ז א') עכ"פ ק' אי הכי למה נקט התם סתת בסתמא. והכא כובס וחביריו בפלוגתא. וכי אין זה הכרעה שיש חילוק בין הך דהתם דכ"ע מודו בה דנעשה מדרס להנך דהכא דפליגי בה. ורבינו הרא"ש ז"ל כ' דטעמא דר' יוסי הכא דאמק"ט מדרס היינו מדמיוחד רק לישיבה לפרקים רחוקים. הו"ל כאינו מיוחד לישיבה. ולא זכיתי להבין ד"ק. ושותא דרבינו לא ידענא. דהא תינח כלה וחיה. אבל אמאי מטהר ר' יוסי גם בכסא כובס. אף דמצוי שישב עליו. ואי"ל דישיבת כובס פשוט דטהור לר' יוסי. דמידי דהוה כתיבה שפתחה למעלה (פי"ט מ"ז). וה"נ כשירצה להניח תחתיו בגדים. א"ל להיושב עמונמ"ל. ליתא דא"כ מ"ט דרבנן דפליגי עליה ומטמאו. אע"כ דהכא שאני ושאני מתיבה. דאם א"ל עמוד היינו רק כדי שיחזור וישב שם כדי להכביד על הבגדים שתחתיו. אמנם ל"מ היה נ"ל דטעמא דר' יוסי דכל מושב שאינו לנוח רק לכבוד. או ללידה כפי הנאות להמילדת ליקח ממנה הולד או בשעשוי הכסא לכבוש תחתיו בגדים. מדכולן אינן לנוח אינן בכלל מושב דקרא. ולפיכך אפי' הכסא הוא של הכלה וכו'. והן עצמן יושבין עליהן. לא נעשה מדרס. אבל מושב סתת. הרי מדיכול לסתת מבלי שישב עליו ודאי המושב לנוח עביד. והו"ל כשאר כסא. ולהכי לכ"ע מטמא מדרס [וע"כ צ"ל דתרכוס של ספרין ובסיס של סופרין שנזכרו במשנה ה' ו' בפכ"ד. ועוד אינך מושבות של בעלי מלאכות שנזכרו שם. כולן שיערו חכמים דישיבתן הוא לנוח. כמושב המסתת]. והנה אגב דאתא לידן נימא בה מלתא. דלכאורה היה נ"ל דדוקא גזול ממעטינן בסוגיא דב"ק הנ"ל שלא יהא הגזלן מטמאו במדרס. מדיושב עליו שלא ברצון בעלים. הא בישב עליו אדם אחר שאינו בעליו. אע"ג שלא הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו אפ"ה כיון דמסתמא אין הבעלים מקפידין כשישב עליו אדם. וכ"ש כשהכסא שאול או שכור. דהרי אז הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו. הו"ל הכסא באותה שעה שישב עליו כשלו. ונעשה שפיר מדרס. וא"כ י"ל דפלוגתייהו דרבנן ור' יוסי הכא. היינו בישב עליו אדם אחר שלא הרשוהו בעלים בפירוש. דלרבנן אע"ג דכבר יחדוהו הבעלים לכלה וכו'. אפ"ה אינן מקפידין בשישב עליו לפעמים אדם אחר. וככסא אחר דמי. ולר' יוסי כיון שיחדו בפירוש לכלה וחיה וכובס. וגם תמונת ג' כסאות הללו מוכיחות למי נעשו. להכי בישב אדם עליהן בלי רשות בעלים בפירוש. אמרינן מסתמא כלא הרשהו דמי. וכישב על כסא שאינו שלו הוה. ולא עשהו מדרס. אבל מושב סתת מסתמא אין הבעלים מקפידין בשישב אדם עליו בשעה שאין צריכים להמושב. ולהכי לכ"ע כל אדם עושהו מדרס. ואת"ל אי גם כשאין הכסא של זב. כל שאין הבעלים מקפידין על ישיבת אותו אדם. גם הוא עושהו מדרס. אע"ג שלא הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו. א"כ למה מרבה בת"כ רק גנוב שנתיאשו הבעלים ממנו הו"ל לאשמועינן רבותא טפי. דאפי' כל כסא שאינו שלו דבודאי לא נתיאשו הבעלים ממנו. אפ"ה עושהו האחר מדרס. י"ל דאידך רבותא קמ"ל דלא מבעי כל כסא של אחר. דודאי אין הבעלים מקפידין בשישב אדם אחר עליו. ודאי יטמאן אותו אדם במדרס. אלא אפי' גנב. דודאי בעלים מקפידין על ישיבתו עליו. אפ"ה עושהו הגנב מדרס. דמדנתיאשו הבעלים ממנו. הו"ל ככסא של גנב. ואעפ"כ יש לעיין בזה. דוכי ולא הגזול כתיב בתורה. משכבו אמר רחמנא. וכל שאין המשכב שלו. אע"ג דלא קפיד הבעה"ב בשישב אדם אחר. עכ"פ מדאין הכסא של האדם היושב. לא קרינן ביה משכבו. ואינו עושהו מדרס. וכן משמע פשטות לשון הרמב"ם הנ"ל. דכל שאין הכסא שלו אמק"ט מדרס. וסתמא נקט. משמע בין שהרשוהו או לא הרשוהו לישב עליו. ולא עוד אפי' בהשאילו הכסא. אע"ג דהרשהו לישב עליו. אפ"ה מדעכ"פ אינו שלו י"ל דאמ"ט מדרס. דמ"ש מד' מיני שבלולב. דמדכתיב גבייהו לכם. ממעטינן שאול וגזול. ומאי אולמא הך מיעוט דמלת לכם התם ממיעוט דמלת משכבו. דנימא דבהשאילו הכסא יהיה כשלו ויעשהו מדרס. ואפשר עוד דאפי' בכסא ששכרו ג"כ אינו עושהו מדרס. וגם בד' מינים בלולב. ג"כ אינן כשלו. דאע"ג דקיי"ל שכירות ליומא ממכר הוא (כב"מ נו"ב) אפ"ה הרי כבר כתבו תוס' שם (ובע"ז טו"א) דהיינו רק לענין אונאה. ואע"ג דקיי"ל דגם לענין שיקנה לו חצירו סגי בששכר החצר (כח"מ קצ"ח ס"ה) אלמא דגם לשאר מילי דיינינן לשכירות כשלו. י"ל דהרי כבר כתב הש"ך (ח"מ שי"ג) בשם נ"י וריב"ש דגם התם רק לענין ההנאה של שכירות דהיינו דתקנה לו חצר המושכר למציאה שבתוכה. הו"ל כקנוי לו החצר. אבל לא לענין גוף הדבר. וא"כ ס"ה לענין מדרס וד' מינים שבלולב דבעינן שיהיה גוף הדבר ממש כשלו. גרע וגרע ממתנה ע"מ להחזיר דאז באותה שעה הוה ממש נשלו. משא"כ שאול ושכור. וכן משמע פשטות לשון הרמב"ם הנ"ל דנקט סתם דכל משכב ומושב שאינו שלו אמק"ט מדרס. משמע ודאי דגם שאול ושכור ממעטינן להו ממלת משכבו. וא"ת לפ"ז א"כ למה נקט הש"ס משכבו ולא הגזול. ולא נקט רבותא טפי. דאפי' שאול ושכור. אע"ג שהתרצה הבעלים שישב עליו אפ"ה אמק"ט מדרס. י"ל דנקט גזלן וגנב התם וכ"כ לקמן (פכ"ו מ"ח) לאפוקי מדעת ר"ש בסיפא התם. דס"ל דסתם גזילה מיאש. אבל אינו מיאש גניבה. קמ"ל הכא איפכא. אבל באמת אפי' שאול ושכור שיושב עליו מדעת בעלים. ג"כ אמק"ט מדרס. אמנם ק"ל מדאמרינן (נדה ל"ג ב) דמתניתין התם דקתני אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה. מיירי בכותי שדרס על בגדי חבר ונגע הבגד בתרומה. דנטמאה התרומה ואינה נשרפת מדהו"ל רק ספק טמא. וק' היאך אפשר שתהיה התרומה טמאה מדנגעה בספק מדרס. הרי הו"ל משכב שאינו שלו ולא נעשה מדרס כלל. ואי"ל דעכ"פ נטמאה התרומה מדנגעה בבגד שנגע בספק זב. ליתא. דהרי אמתניתין דהתם קאי דקתני בה ואין חייבין עליו על ביאת מקדש. ואי משום מגעו מאי איריא ספק בועל נדה. הרי אפילו ודאי זב אין חייבין כשהכניסו במקדש בגד שנגע. מדהו"ל הבגד רק ראשון (רמב"ם פ"ג מביאת מקדש) תדע דהרי הש"ס נקט שדרס על בגדי חבר (ועי' תוס' שם בנדה ד"ה שדרס). ולכאורה היה אפשר לתרץ ממה שהקשו תוס' (ב"ק דסו"ב ד"ה שגזל) כדומה לזה. אמאי דקאמר הש"ס משכבו למעוטי גזול. והרי תנינן (חגיגה פ"ג מ"ו) בגנבים שנכנסו לתוך הבית. דביש עמהן עובד כוכבים או אשה אז כל המשכבות שבבית טמאין. אלמא דאף משכב שאינו שלו נעשה מדרס. ותרצו דעכ"פ טמא מדרבנן. ובזה יש לישב נמי דברי הרמב"ם. דלא תקשי דידיה אדידיה. דהרי פסק (בפכ"ד מכלים) במושב שאינו שלו שאינו מק"ט מדרס. ורבינו בכבודו ובעצמו שוב פסק (פי"ב ממשכבות הי"ב) הך דשלהי חגיגה הנ"ל דביש עמהן אשה נטמאו המשכבות. אע"כ דהא דקאמר נטמאו היינו רק מדרבנן. ואע"ג שזה קצת דוחק. שלא פירש לנו רבינו עדיין בשום דוכתא ובפרטות בהלכות כלים הנ"ל דגם משכב שאינו שלו עכ"פ טמא מדרבנן. הרי גם בלא זה צריך לדחוק בדברי הרמב"ם שם ברישא (בפי"ב ממשכבות) דקאמר דבאין עמהן עובד כוכבי' או אשה אז כל כ"ח הסתום בצמיד פתיל והמושבות כולן טהורים. והרי זה א"א שיהיו המושבות טהורות דהרי עכ"פ נטמאו ממגען. אע"כ לצדדין קתני. דהכ"ח עם צמ"פ טהור לגמרי. אבל המושבות טהורים מלהיות אב כמדרס הזב. אבל עכ"פ טמאין במגע ע"ה. ורבינו דרכו בקודש דמחוי לן במחוג וסומך אמבין. אמנם קושייתנו מסוגיא דנדה הנ"ל א"א לתרץ כתירוץ התוס' דעכ"פ בגד החבר שדרס עליו הכותי טמא מדרבנן. דא"כ לא הוה צריך לאשמעינן במתניתין דאין חייבין עליו על ביאת מקדש וכו'. ותו דא"כ ל"ל לש"ס למנקט התם כמה ס"ס דלא לשרוף עלה התרומה. הרי אפי' נימא דהחמירו בטומאה דרבנן זו עכ"פ בחד ספיקא סגי מדהו"ל ספק דרבנן ולקולא. אע"כ דה"ט משום דמסתמא לא קפיד אינש בהכי בשישב או יעמוד אדם אחר על דבר שהוא מושב שלו. אם רק אין בדעתו לגזלו. ושפיר שייך בו משכבו. ואפשר נמי דהך דשלהי חגיגה ה"ט דאף דכניסת הגנבים לבית הוא בלי רצון בעה"ב. עכ"פ ישיבת הגנב על הכסא לא קפיד ביה בעה"ב. ובכה"ג צריך לתרץ ולישב כמה משניות (טהרות פ"ה מ"ז וח' ופ"ח מ"א וב'. ופ"ג מ"א ועוד משניות טובא) דבכולהו דחיקא לפע"ד טובא לאוקמינהו דטמאין מדרבנן: