הַשֻּׁלְחָן וְהַדְּלֻפְקִי שֶׁנִּפְחֲתוּ, אוֹ שֶׁחִפָּן בְּשַׁיִשׁ וְשִׁיֵּר בָּהֶם מְקוֹם הַנָּחַת הַכּוֹסוֹת, טְמֵאִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם הַנָּחַת חֲתִיכוֹת:

השלחן והדלפקי. כלי עץ שמשימין בו צלוחיות ואשישות ואוכלין ומשקין, וממנו נוטלין ומשימין על השלחן:

דלופקי. הוא שולחן מוכן לשתיה והוא ארוך ובו מקומות לכלי היין ולכלי הפירות ותקרא אצלנו מנקלה: ושיש. אבן גלל והמבואר שאם חיפן כולן בשיש ולא יניחו ממנו מקום שהן טהורים לפי שהכלים המכוסים לא יקבלו טומאה כמו שביארנו ואין הל' כר"י:

[*והדלופקי. מ"ש הר"ב כלי עץ כו'. אדלופקי לחוד קאי. ומ"ש ואוכלים ומשקים. קשיא לי דמשקים אינן מונחים על השלחן והדלופקי. אלא בכלי שבו הם המשקים. והכלים הללו כבר אמרן צלוחיות ואשישות ומשמע בין רקנים בין מלאין. ולכן היה נ"ל שתיבת ואוכלים צ"ל באוכלים. וכן ל' הרמב"ם שם. ואף לשונו שבכאן כך מוכיח שכתב ובו מקומות לכלי היין ולכלי הפירות. אלא דבפכ"ד [משנה ו] כתב ג"כ הר"ב כמו הלשון שבכאן. ולכן צריך לפרש דה"ק שמשימים בו צלוחית ואשישות ואוכלים ומשקים בתוך הכלים הללו. ול' קצרה הוא שסומך על המבין. ומ"ש הר"ב שמשימים בו צלוחיות ואשישות. וכן לשון הרמב"ם. ונמצא בכתוב שמואל ב' ו ואשישה אחת ופירשו רז"ל בפרק כל שעה (פסחים דף לו) גרבא דחמרא. דכתיב (הושע ג׳:א׳) ואוהבי אשישי ענבים]:

או שחיפן בשיש ושייר כו'. כתב הר"ב דאי הוה כולה מחופה שיש היה טהור ככלי אבנים דבתר חפוי אזלי' וכ"כ הר"ש. ותמיהני דבפי"א משנה ד ו מפרשים דבתר עיקרא אזלינן. ומיהו כבר כתבתי שם בכם הר"ש דמפרש התם. בכלי שצפוי כמוהו. שצפוי של מתכות. וגם הוא עצמו של מתכות. אלא שעיקרו דמתכות טהור וצפויו דמתכות טמא. ואין נראה לחלק דהכא לקולא והתם לחומרא. דהא בסוף חגיגה כתבתי דמהכא מייתי התם בגמ' דאזלינן בתר חפוי. ומאי מייתי והא התם שאני דלחומרא באנו לטמא השלחן של עץ המחופה בזהב. אלא ודאי דאין לחלק בזה. ולא עוד אלא דרש"י פי' התם במאי דמייתי ממתניתין דהכא וז"ל אלמא צפויו מבטלו אפי' להקל וכ"ש להחמיר. ע"כ. אלא נ"ל דהא דבפרק יא אזלינן בתר עיקרא היינו דוקא היכא שהעיקר והצפוי ממין אחד הוא. וכל זה לשיטת הר"ש. אבל כבר כתבתי בפ' יא. גם בסוף חגיגה. דלהרמב"ם כל המצופה מטהר הכלי. וז"ל בפי' שבכאן לפי שהכלים המצופים לא יקבלו טומאה. ובנא"י מסיים בה כשהן מצופין כ"ש כשצפן בשיש: