כֵּלִים כ׳ · א׳

הכרים. עשויין למלאותן צמר או נוצה, ואדם נותנן תחת מראשותיו:

כבר קדם ביאורנו שהכרים מעור והשקין מהשיער יעשו ממנו ומרצופין הן הכלים אשר ישימו בו הסחורות במדינות וצורתן מפורסמות ואמר שאלו הכלים אשר ישבו עליהן והן שלימים בלתי שנקבו הנה הוא כאילו נעשו מתחלת ענינם לשני דברים יחד להיותן מכלי קבול ולישב עליהן ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס. עוד זכר מין אחד מהכלים של עור שהן נעשין לקבול ונתן בה שיעור ואמר כי כאשר היה הכלי ממנו מחזיק כך הנה הוא ראוי למשכב ואפשר לישב עליו ולזה יהיה טמא מדרס אבל כל מה שהוא שלם ומקבל אולם אם נפחת הנה לא יטמא במדרס הזב והטעם בזה ששורש עשייתו אמנם הוא לקבול וקרא אותו לגדלו שהוא נאות למושב ולזה יהיה טמא מדרס וכאשר ניקב בטל העיקר וחזר שלא יקרא כלי קבול וג"כ הוסר מה שהשיגהו מטומאת מדרס לפי מה שהתבאר בפרק קודם זה הנה כבר התבאר כונת ההלכה ולא נשאר זולת ביאור השמות: קלוסטור. סל יתלה בראש הבהמה בו השעורים הניזון ממנו: ותורמיל. תרגום ילקוט והוא אשר ישים בו הרועה מזונותיו ויתלה אותו בצוארו: כריסית. שק קטן: והחמת. הנוד: ומזודה. הוא כלי של עור ישימו בו הולכי דרכים מזונותיהן ותרגום צידה זוודין: והרבצל. מזה המין ג"כ ואין הלכה כר' יהודה:

[*הכרים והכסתות. עיין מ"ש בפ"י דמקואות משנה ב בס"ד]:

והשקין. ארוגה משער ונוצה של עזים. וכן כתב הר"ב ברפכ"ב:

הרי אלו טמאים מדרס. פירש הר"ב דכל הני עבידי נמי לשכיבה. וכיון שמתחלת ענינם נעשו לשני דברים יחד להיותן מכלי קבול. ולישב עליהן. ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס. הרמב"ם. ותניא בתוספתא מודים חכמים ור"מ [דפ' דלעיל] בכר וכסת של עור. הר"ש. [*ועיין מ"ש בפ' כ"ד מ"ד]:

כריתית. פי' הר"ב שק של עור קטן וכן הוא בפי' הרמב"ם בנא"י. כריתית שק קטן מעור ע"כ. וכלפי שתמונתו כתמונת השק הרי הוא קטן אע"פ שהוא גדול מהתורמל שהוא בתמונת כיס. שהרי התורמל שעורו חמשת קבין. והכריתית סאה שהוא ששה קבין והרמב"ם בספכ"ד [הלכה יא] מה"כ כתב שהכריתית מערין בה מים:

המזודה. ובנוסחת מהר"ם *)והמזדה. המ"ם בחיר"ק והדל"ת בפת"ח ובמשניות ישנים מנוקדים ומזדא. והמ"ם בשו"א והזי"ן והדלי"ת קמוצים: