כֵּלִים י״ד · ד׳

כדי לקבל סלעים. שכל סלע ארבעים דינרין:

תמונת העגלה אשר יטענו עליה האבנים והדומה להן ידוע ומפורסם והעץ הנמשך בין שתי הבהמות אשר יוליכו העגלה יקרא עול והוא מדובק בעגלה ואם היה ממתכת הנה הוא טמא שפשוטי כלי מתכות טמאים ואם היה של עץ מצופה הנה הוא טהור לפי שהכלים המחופים לא יקבלו טומאה כמו שבארנו : והקטרב. הוא העץ הנמשך על שני צוארי הבהמות והעול באמצעו וזו צורתו ובקצה הקטרב ב' קצוות ברזל יקראו כנפים וכנף הוא הקצה וזה מבואר בלשון העברי (במדבר ט״ו:ל״ח) על כנפי בגדיהם ואם נעשות אלו הקצוות להכניס בהן הרצועות ותסתם על ראשי הבהמות הנה הן מקבלים טומאה שהן כלים ואם נעשו לנוי טהורים כמו שבארנו לפי שהוא מתכת המשמשת את העץ. וברזל שתחת צוארי הבהמה הוא ברזל יקשר על הצואר מפני שלא יחנק בחבל אשר יקשרו בו הקטרב אולם העופרת אשר ישתמשו מצדדי הצואר הנה הוא טהור מפני שהוא לנוי: והסומך. הוא יתד מברזל יעשה בקצה העגלה ממה שיסמך לזנבי הבהמות להסמך בו העגלה: והמחגר הוא ג"כ יתד מברזל יהיה בקצה העול מפני שלא תתעוות העגלה מפני אורך העול: והתמחויות. הן מקום הקערורי אשר ישימו בו האבנים וזולתן: הענבל. הזוג והצינורה הוא האונקלי אשר יתקעו במשא אשר על העגלה כדי שלא יפול: ומסמר המחברת כולן. ירצה בו כל מסמר שיחבר חלקי העגלה עד שתשוב אחד הנה הוא יטמא ושאר המסמרים אשר בעגלה אשר לא יעשו לחבר החלקים כי אם לנוי הנה הן טהורים:

העול של מתכות. העץ הנמשך בין שתי הבהמות אשר יוליכו העגלה יקרא עול. והוא מדובק בעגלה. ואם היה ממתכות כו' הרמב"ם. ועמ"ש בדבור והתמחויות:

והקטרב. פי' הר"ב שני עצים כו' ומכניסים כו' עץ ושמו קטרב. כך פי' הר"ש בשם הערוך. וצריך לומר בין לפי' זה. בין לפי' הרמב"ם. דקטרב דמתניתין בשל מתכות וכה"ג דתנן בספ"י לפסין כו' ופי' הר"ש של ברזל. והיינו שכן רגילין. אבל דמתניתין מיירי בשל חרס. ומשום שהוא דבר הלמד מענינו לא הוצרך לפרש. ואף בכאן כך הוא. ועיין [מ"ש] בפרק דלקמן משנה ג:

והברזל שתחת צואר הבהמה. לשון הר"ב קושרים על צואר הבהמה ברזל כו'. וכן ל' הרמב"ם. ור"ל שהקשירה היא על צואר הבהמה. אבל הברזל מונח מתחת הצואר:

המחגר. לשון הר"ב חבל שקושרים תחת צואר השור. כ"כ הר"ש. וצ"ל דהכא בשלשלת [של מתכות] היא כדלעיל. ומ"ש הר"ב ואית דגרסי המסגר והוא יתד וכו' בפי' הרמב"ם הוא שמפרש יתד וכו' אבל גירסתו ג"כ המחגר. וכן העתיק בחבורו פ"י [הלכה ה] ומצאתי כתוב שהוא מלשון חגר. ע"כ. ויקרא כן על שהוא מונע העוות ויהיה השם המחגר. כמו מסעף פארה (ישעיהו י׳:ל״ג) שפירושו מסיר הסעיפים:

והתמחויות. ל' הר"ב קערות קטנות של עול. והוא ראש העול והוא חלק על צוארי השוורים. ערוך. אבל נראה שלפי דבריו העול דמתני'. הוא עול שעל צואר הבהמה. לא העץ הנמשך בין שתי הבהמות. כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם. [ועיין במ"ב פכ"א]. והוא מפרש תמחויות הן מקום הקערורית אשר ישימו בו האבנים וזולתו: