לְפָסִין זוֹ בְתוֹךְ זוֹ וְשִׂפְתוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה אוֹ בַתַּחְתּוֹנָה, הִיא טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת. הָיוּ בְכוֹנֵס מַשְׁקֶה, הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. בַּתַּחְתּוֹנָה, הִיא טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת. הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת, הִיא וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה. בָּעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת, כֹּל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, טְמֵאָה:

על הכל מצילים. כל הני כלים דתנן במתניתין, מצילין על כל מה שבתוכן בין היו בתוכן כלי שטף בין כלי חרס בין בגדים בין אוכלים ומשקים:

כבר בארנו במה שקדם אמרם בכלי חרש אל תוכו ולא תוך תוכו. ולזה כאשר היה כלי בכלי והיה השרץ בכלי העליון הנה לא יטמא הכלי השפל וכן אמר בטומאת כלי חרס למה שיהיה בו כל אשר בתוכו יטמא ואמרו אשר בתוכו ולא בתוך תוכו: וכאשר נפל השרץ בכלי השפל לא יטמא מה שיהיה בכלי העליון. וזה כאשר היו שפתי הכלים כולם שוין או היה העליון יותר גבוה השפה מאשר הוא תחתיו ואם היו אלו הלפסין כולן אשר על התחתונה נקובין בכונס משקה אשר חזרו שלא יקבלו טומאה לפי מה שקדם הנה הן לא יצילו מה שיהיה בתוכן כמו שהתבאר בפרק השמיני ואם היה השרץ בעליונה הנה כאילו הוא יגיע באויר כל אחד מהן כי הן כולן ר"ל אלו הלפסין האמצעיים נקובים בכונס משקה ויטמא מה שבתוך כל אחד מהן מהאוכלין והמשקין להקפת התחתונה עליו וזה כולו מבואר מפני הנקב וזהו ענין אמרם כולן טמאות ירמוז אל טומאת מה שבתוכן ואם היה השרץ בתחתונה הנה לא יטמא מה שלמעלה כאשר לא יגיע השרץ באוירו ואינו ג"כ שפה התחתונה יותר עליונה ויטמא כל מה שבתוכו מהאוכלין והמשקין הנה כל מה שבאלו הכלים העליונים טהורין והוא ענין אמרם היא טמאה וכולן טהורות עוד שב אל הנחה אחרת ואמר שאם היה השרץ בעליונה והתחתונה עודפת הנה יטמא העליונה בלא ספק בהגעת השרץ בה וכן יטמא התחתונה בהיותה יותר גבוהה השפה וכבר הגיע זה השרץ באוירה אולם שאר הכלים אשר בין העליונה והתחתונה השווה שפתה בשפת העליונה הנה היא כולה טהורה ואע"פ שהיא בתוך התחתונה וכבר נטמאת התחתונה וזהו השרש אשר בארתי בפרק הח' והוא שכלי חרס לא יטמא הכלי באוירו ואם היה באחד מאלו הכלים אשר בין התחתונה והעליונה משקה טופח יטפיח היד כאשר יגע בה הנה זה הכלי טמא לשרש אשר התבאר בפרק הח' וזה שיטמא בכונס באויר התחתונה העודפת אשר כבר נטמאת וזה שהמשקה יטמא הכלי אשר הוא בו כאשר בארנו שם וזהו ענין אמרו בעליונה והתחתונה עודפת כל שיש בה משקה טופח טמאה:

לפסין. פי' הר"ב כמו אלפסין מחבות גדולות של ברזל כו'. אבל הני דאיירינן בהו במתני'. בשל חרס דדיני כלי חרס מתפרשין באלו הפרקים עד הכא. וכן העתיקה הרמב"ם גבי כלי חרס בפ' יג מה"כ. והר"ב עצמו בפ"ח דפאה משנה ד פי' לפס קדירה ופרור. ועיין מ"ש במשנה ד פי"ד:

וכולן טהורות. לשון הר"ב אם השרץ בעליונה אוכלים שבתחתונה טהורות. ואין צריך לומר הלפס עצמה. שאין כלי מיטמא מאויר כלי חרס. וכתב הר"ש דאפילו ר' יהודה דפליג לעיל בסוף פ"ד בכלי חרס שיש לו שלשה שפיות. דאמר חולקים את האמצעית הכא בג' כלים מודה:

היו בכונס משקה. פי' הר"ב כלומר נקובים בכונס משקה דהיינו כדי טהרתן כו'. כלומר בכלי העשוי למשקין בלבד. נקובת כונס משקה מטהרתו. ואלפסין דעשוין לכך ולכך מטילין אותו לחומרו והכא לענין הצלה הוי חומרא דנקובת כונס משקה מוציאו מידי כלי שלא יציל. וכדתנן בפ"ח מ"ב:

השרץ בעליונה כולן טמאות. כתב הר"ב דרואין את השרץ כאילו הוא בכל אחת כו'. כלומר דטומאה עצמה יורדת ולפיכך כולן טמאות היינו מה שבתוכן והלפסין עצמן כמו כן. וכן פי' הרמב"ם במ"ב פ"ח. בכלי המשולשל בתנור ופיו למעלה מן התנור וניקבה בכונס משקה. שכ' וז"ל. אם היה בו שרץ נטמא התנור וכל מה שבתוכו מהאוכלים והמשקים. ע"כ. וכן פסק בחבורו פרק י"ד מהלכות כלים. ולפיכך אני תמה על מה שפירש במשנתינו שענין אמרם כולן טמאות. ירמוז אל טומא' מה שבתוכן. וכ"כ ג"כ בחיבורו שם פי"ג. ועיין עוד לקמן:

וכולן טהורות. כתב הר"ב ומיהו אם היו אוכלים ומשקים בפנימית נטמאו כו'. כדמוכח לעיל בפ"ח משנה ב' בכלי המשולשל בתנור וכו'. וכך כתב שם הרמב"ם וז"ל. ואם היה בתנור שרץ. נטמא כל מה שבתוך הכלי מהאוכלים והמשקים ע"כ. וכ"כ בחבורו פרק י"ד. וגם בזה אני תמה שבכאן ובפי"ג מחבורו כתב דכולן טהורות כל מה שבתוכן. ודע דלהר"ב ושיטת הרמב"ם דלעיל. ה"נ הכלי מתטמא מהמשקים. וכמ"ש בסוף מתני'. ומ"ש הר"ב כיון דלא מירח כו' לא ידעתי למה הוצרך לכך. וגם שם בפ"ח משנה ב לא הזכיר זה. כי אם בספ"ט. דהתם מיירי בענין צמיד פתיל:

כל שיש בה משקה טופח טמאה. פי' הר"ב נטמא משקה כו'. וחזר המשקה וטמא את הכלי דרבנן גזרו כו'. כמ"ש בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר כו'. ומ"ש והוא הדין דהוה מצי לאשמעינן כו' ברישא. כשהשרץ בעליונה כו'. והכי נמי דהוה מצי למכתב דהוה מצי לאשמעינן ברישא דרישא. בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות. וכמ"ש לעיל. אלא הכא כיון דבסיפא איירי בכך. כתב דהוי מצי לאשמעינן ברישא דהך סיפא:

טופח. יטפיח היד כאשר יגע בה. הרמב"ם: