כֵּלִים י׳ · ו׳

וכלי עץ הטהורים שמחזיקין ארבעים סאה בלח. והוא אמה על אמה ברום שלש אמות שאמק"ט. מדאין מתטלטל כשהוא מלא. ע"י אדם יחידי. וה"ה כשכסוי הכלי שמחובר בהכלי בצמ"פ הוא פשוטי כלי עץ מציל. ולרמב"ם כלי שמחזיק מ"ס דינו כאהל. וא"צ צמ"פ כלל. והא דקאמר הכא וכלי עץ הטהורין שמציל בצמ"פ. היינו במכסה בפשוטי כלי עץ כלי שאמק"ט מגבו. ניצל במחובר בו בצמ"פ:

כך מוכח לפענ"ד. דאל"כ ק' מ"ש רישא דנקט התנאי שאין הסרידה נופלת לתוך החדש. ומ"ש סיפא דנקט תנאי אחר שאין בין הסרידה לחדש רוחב טפח. בשלמא בסיפא דמיירי שהחדש עומד תוך הישן. והסרידה מונחת ע"ג הישן. לא הוה מצי למנקט אם כשינטל הישן הסרידה נופלת לתוך החדש. דהרי זה דבר שא"א. דכיון דהחדש תוך הישן. א"כ רוחב פה הישן הוא יותר מרוחב פה החדש. והיאך אפשר שהסרידה שמכסה פה הישן הרחב. יפול לתוך פה החדש הקטן ממנו. אלא ברישא דמיירי שהישן עומד תוך החדש. והסרידה מכסה פה הישן. דקאמר עלה שבאם כשינטל הישן לא יפול הסרידה לתוך החדש. אז הכל טהור. ר"ל כל מה שבתוך החדש. ק' ממ"נ היכי מיירי אי בשפה הישן למטה מפה החדש החיצון. א"כ כיון שפה הישן הפנימי הוא קטן מפה החיצון. איך אפשר שהסרידה שמכסה רק פה פנימי הקטן. לא תפול לתוך פה החיצון הגדול כשיטלו הישן מתחת הסרידה ואי נימא דמיירי שפה החדש החיצון אינו רחב כל כך כחללו שבפנים. ולהכי קאמר שפיר בסיפא דרישא. שכשישוער שכשינטל הסרידה ישאר מונח על פה החיצין ולא יפול לתוכו. אמרינן גוד אסיק. ויהיה כל מה שתוך החיצון טהור. מדהו"ל כמונחת הסרידה ע"ג החדש. ליתא. דהרי בכה"ג תקרת החיצון מפסיק בין הסרידה לאויר שע"ג החיצון. ובכה"ג לא אמרינן גוד אסיק (כאהלות פי"ב). ואין לנו לומר אלא דמיירי שהישן הקטן שמונח תוך הגדול. שפת פיו בולט ויוצא מתוך פה החדש. והסרידה שמונחת על פה הקטן הזה מתפשט סביב מעל פה הקטן עד שיתפשט גם על כל פה החדש החיצון סביב. א"כ ק' כיון שכן שפה הישן הפנימי הוא למעלה מפה החדש החיצון. והסרידה שע"ג פה הפנימי מסככת גם שפת פה החיצון. א"כ היכא סתם תנא וקאמר שכל שהוא כן הכל טהור. הו"ל נמי לחלק כמו בסיפא. דאם יש טפח בין תחתית הסרידה לפה החדש. אע"ג שאין הסרידה נופלת לתוך החדש. יהיה כל מה שבתוך החדש טמא. דהרי הטומאה נכנסת לתוכה דרך אויר הטפח שבין סרידה לפה התנור החדש. ואע"ג דלקמן (פי"א מ"ה באהלות) אמרינן דגם כשפרח המנורה נראה מבחוץ שבולטת מבין דופן כפישה לדות. אפ"ה ניצל המנורה וכל אשר בדות. הרי כבר כתבנו התם בס"ד. דזהו רק באין אויר טפח בין שפת כפישה לשפת דות. וכגון שאין הפרח שבמנורה עב טפח. אבל בשיש שם אויר טפח. ודאי לא עדיף דות שם. ותנור חדש כאן מאהל ממש. שטומאה נכנסת לו דרך פתח טפח. ואפשר שזה הכריח לרמב"ם לגרוס ברישא שהסרידה מונח על החיצון. ורק נתמך מעט מהישן הפנימי (ע"ש פכ"א מטו"מ ה"ט). אבל לגירסתינו אין לנו אלא לומר שפה הישן ופה החדש עומדים בשטח שוה. ולפיכך אפשר שהסרידה נתמכת רק על הישן. וממלא פה החיצון. או שנתמכת גם על כותלי החיצון החדש: