עֵרוּבִין י׳ · א׳

המוצא תפילין. בשדה ממקום שאינן משתמרים:

המוצא תפילין מכניסן זוג זוג כו':זוג זוג פירושו תפילין של ראש ותפילין של יד והוא שיניח של יד בידו ושל ראש בראשו לפי שהוא סובר כי שבת זמן תפילין. ור"ג אומר שבת לאו זמן תפילין ואסור להניחן בשבת אבל התירו לו ללובשן כדי להצילן שלא יאבדו ומפני זה מצילין ב' ב' רוצה לומר שיקשור שנים של ראש בראשו ושנים של יד בידו והני מילי כשהם ישנים ברצועותיהן וקשריהם אבל אם היו חדשים בלא רצועות ובלי קשרים לא נטריח עליו להצניען כי שמא הוא קמיע עשוי בצורת תפילין ותכונתן. וצבתים כמו אגודות והוא מגזרת שול תשולו לה מן הצבתים (רות ב׳:ט״ז) וכמו כן כריכות וההפרש ביניהם כי צבתים הוא שיהיו של ראש ושל יד בלבד קשורות אחת עם השנית בלבד וכריכות הוא שיהיו רבות קשורות קשר אחד. וזה שאמרנו מחשיך עליהם בתנאי שיהיו כ"כ רבות שלא יוכל במה שנשאר מן היום להביאן זוג זוג דרך מלבוש כמו שזכר. ואמר ובסכנה מכסן כגון שיהיה עת צרה ב"מ שאם נמצאו בידו יגיענו היזק אבל אם הוא ירא מליסטין בלבד יוליכם כולם פחות פחות מארבע אמות כאשר בארנו בפרק אחרון משבת. ואין הלכה כרשב"ג:

המוצא תפילין וכו'. הך פירקא במסכת שבת הוה ליה למיתני גבי הוצאות אלא משום דקתני (במשנה ב') רי"א כו' ואפי' חוץ לתחום ועוד משום דקתני בס"פ רש"א מקום שהתירו כו' ומפרשי' דקאי אס"פ [מי שהוציאוהו]. תוס':

המוצא תפילין. פי' הר"ב בשדה במקום שאין משתמרין ר"ל ויש לחוש שיתבזו וכדכתב בדבור בישנות ואסור להניחן במקום בזיון. וכן אוכיח מדברי רש"י בסוף המשנה (מ"ש רש"י בכאן במקום שנאבדים לשון אבוד וכלייה הוא תדע דלא כתב שיגנבו דמשום גנבי לא התירו וכן כתבו התוס' בסוף פ"ק דביצה. ולשון הטור סי' ש"א בבזיון במקום שאין משתמרין הכי נמי קאמר בבזיון דהיינו במקום כו' שיש לחוש לבזיון ואפילו דעד עכשיו לא נתבזו. [*ושם תפילין פירשתי ברפ"ד דמנחות]:

מכניסן זוג זוג. פי' הר"ב קסבר שבת זמן תפילין הוא. והכי מסקנא דגמ' דמחוורתא כדשנינן דבהא פליגי תנא קמא ורבן גמליאל. ותימא דהכא פסק הר"ב וכל הפוסקים כת"ק דזוג זוג מכניסן. וא"כ סבירא לן דשבת זמן תפילין. ובמשנה ג' פ"ג דברכות מפרש הר"ב דשבת לאו זמן תפילין וכן הסכמת כל הפוסקים. ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי. ואפי' אם נתרץ דברי הפוסקים ונאמר דהך מחוורתא דקאמר בגמרא היינו לשנויי מאי דס"ד דפליגי בדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין וכו' דת"ק לית ליה דרב שמואל בר ר"י ור"ג אית ליה ומשני דכ"ע אית להו ובשבת זמן תפילין פליגי וקאמרי' תו ואב"א כו' ואב"א כו' ולדחות כל הני שנויי אמרינן מחוורתא כו' אבל אה"נ דלפי האמת האי שנויא גופיא שנויא בעלמא היא. ופלוגתייהו בדרב שמואל בר רב יצחק ולכ"ע שבת לאו זמן תפילין הוא. הנה מלבד דכל זה דוחק ואין זה במשמע. גם בתוס' בדף צ"ו ע"ב בד"ה לא ס"ד. נראה מדבריהם דאין סברא לומר כן דתנא קמא לית ליה דרב שמואל. ואפי' כי נימא הכי אכתי קשיא לי מתיר אע"ג דליכא פי תקרה. גמ'. ומכלל הא כ"ש הך דלעיל דאיכא נמי פי תקרה. אלא דאמר ר"י להא דלעיל דקסבר דרבנן יודו לו בההוא [*ועי' מ"ש בס"ד פ"ד]:

מערבין. כלומר משתתפין. הר"ר יונתן. וכבר ראית כיוצא בזה פ"ו מ"ה: הלכה פסוקה אחרת מהרא"ש שהביא בטור א"ח סי' ל"ד דפסק להא דרב שמואל שיוכל להניח ב' זוגות חד דרש"י וחד דר"ת והא הכא פסקינן כת"ק דלית ליה דרב שמואל וצ"ע ועוד נשאר ג"כ בתימה מה שהקשיתי על הטור במשנה ב' פ"ו דשבת. ועיין סוף פ"ק דביצה:

בישנות. פי' הר"ב שניכר הקשר כו' ואע"ג דהשתא אין בו קשר רשאי ללובשו דאפ"ה הוי דרך מלבוש א"נ דעונבו. תוספות:

אבל בחדשות פטור. פי' הר"ב אין מחללין דאיסור נמי איכא והכי תניא בברייתא דף נ"ז ר"י אוסר בחדשות וכ"כ בתוספות:

ובסכנה מכסן והולך לו. פי' הר"ב בסכנה של שמד ופירש"י אכולה מתני' קאי בין מעט בין צבתים מכסן בטליתו (והר"ר יונתן כתב בקש ותבן וניחא טפי דאין כאן הרגש) שלא יוטלו כל כך בבזיון ומניחן שם והולך ולא [יזיזם] משם שמא ירגישו בו ויתחייב למלכות אבל סכנה דלסטים נכרים קאי אמחשיך דאי איכא סכנה להחשיך מפני הלסטים מוליכן וכו' ולא יניחם שם שלא יזלזלו בהם הלסטים. וינהגו בהם מנהג בזיון ע"כ. דקדק רש"י לכתוב לסטים נכרים משום דבסוף פ"ק דביצה אמרינן דלסטים ישראל לא אתי לזלזולי בהו והרי לא התירו אלא משום חשש בזיון כמ"ש לעיל. ומ"ש הר"ב דחסורי מחסרא והכי קתני. גמ'. ומשום ר"ש דפליג במשנה דלקמן איצטרך למחסרא. [*ונ"ל דרבינו הקדוש הוכרח להחסיר למשנתינו דהא חכמי המשנה לא רצו לגלות הא דפחות פחות מד' אמות כמ"ש בר"פ אחרון דמסכת שבת]: