ושאר מעשר. דהיינו עוד תשעה סמוך לו הרי קבע מקום לכל המעשר, ואותו האחד שקראתי לו שם מעשר תחילה עשוי תרומת מעשר על התשעה הסמוכים לו:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
מי שילוש הקמח ועושה אותה ככרים ואופהו נקרא נחתום והלוקח מן הנחתום למכור לבני אדם נקרא פלטר ועיקר מחלוקת ר'מאיר ור' יהודה שרבי מאיר אומר שהמתקן הלחם יתקנהו בדפוס אחד יהיה קטן או גדול וכשנמצא אצל זה המוכר דפוסים הרבה משתנים זה מזה נדע שהוא לקח מאנשים רבים ועל כן מעשר מכל דפוס ודפוס לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע ורבי יהודה אומר כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הלחם בדפוסים משתנים זה מזה לפיכך אלו הדפוסים המשתנים אשר נמצאו אצל פלטר זה מאיש אחד לקחם:
ומנפול. פי' הוא מוכר הלחם כמו כן אבל הוא קונה משני נחתומים שלא יכירם כגון שיהיו ט' מוכרים ועשרה נחתומין נותנין להם הלחם ואין ספק שאחד מאלו הט' מוכרים לקח משנים על כן כל מי שלוקח מאחד מהם מעשר מכל דפוס ודפוס והלכה כרבי יהודה:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
רבי יהודה אומר מאחת על הכל. כתבו הרמב"ם והר"ב והלכה כרבי יהודה. ולעיל פסקו הלכה כר"ש והלא ר"ש אוסר בשני דפוסים. ור"י דשרי בפלטר משום דלא חייש לדפוסים. ובסוף הלכות מעשר פוסק הרמב"ם כר"י בנחתום ובפלטר ולענין חלה פוסק בריש פרק ו מהלכות בכורים להא דר"ש. ואם לא כוונו לומר הלכה כרבי שמעון אלא לענין חלה ובהא אף ר"י מודה כמו שכתב הר"ב והוא מהירושלמי ואף ר"י מודה בה ותני כן וכו' היה להם לומר והל' כר"ש בחלה שאין חולקים עליו. ודוחק לתרץ דלעיל פוסק הר"ב כר"ש לענין הכל והכא פוסק כרבי יהודה לענין חלה לאפוקי לרבי מאיר צריך שיתן חלה מכל דפוס ודפוס שזה דוחק לפי שמשנתנו במעשר שנויה:
ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן הרי בצד זה מעשר ושאר מעשר עוד ט'. ולהכי לא קאמר כפשוטו. א' מי' שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר. והר"ז תמ"ע עליו. צ"ל דזהו כדי למעט בירור המעשר שלא יתנה ללוי. בכל מה שיכול. ולא יראה כאוכל מעשרותיו להדיא:
אמר האזוב היבש בקיר. משנה ה' היא משנה חמורה. וצריכא לפני ולפנים. דלפי הך תרוצא דירושלמי שתפסו רבותינו המפרשים. דבדמאי הקילו דאפי' ביבש יש בילה. א"כ ק"ל מ"ש חתיכות דאין בילה. ומ"ש גרוגרות דמהני בילה. והר"ש נדחק דדוקא בדורס הגרוגרות יחד יש בילה. וק"ל א"כ בחתיכת דבילה דרישא נמי להני כה"ג. ותו דורס מאן דכר שמיה. ותו ק' בדברי ר"י. מ"ש מתנה מרובה ממועטת. ורבותי פרשו. אימתי בזמן שכל א' נתן לו מתנה מרובה. אבל בנתן א' מהן מתנה מועטת. וניכר דצמצם. שמא צמצם ג"כ מלעשר. ותמהני דמלת "אימתי". יהיה איירי במתן כל א' וא'. "ואבל בזמן" וכו'. יהיה איירי במתנת א' מהנותנין. ומה שסמך הר"ב בפירושו אירושלמי. אינו מוכרח לפע"ד למעיין שם. ואאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. פירש מלתא אלבשייהו יקירא. דה"ק ר"י דדוקא בנתנו כ"א מתנה מרובה. דמדניכר דוותרני' הם. לא קמצו ג"כ מלהפריש המעשרות דאי"ל דשמא הא' הוסיף כדי שיפריש המקבל ליתא. דמדאין הנותן מרוויח עי"ז. עדיף ליה טפי שיפריש בעצמו. דשמא ישכח או יפשע המקבל. וגם שלא להוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן. משא"כ בנתנו כ"א מתנה מועטת. דניכר קמצנות. שמא א' נתן מעט משום שכבר עישר. ושני משום קמצנות. עכלה"ט ודפח"ח. ואני בעניי לפום גמלא שחנא. אפרש כיד ה' החונן לעני דעת:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · דְּמַאי ה׳ ד׳
א׳
ברע"ב ד"ה מנפול. קונה מן פלטרין הרבה כו' וכ"ה בר"ש. ותמוה כיון דמנפול קונה יותר בכמות מן הפלטר. מדוע לא יקנה מיד הראשון דהיינו מן הנחתום. ולכן נראה דט"ס נפל בר"ש וצ"ל קונה מן הנחתומין. ותמיה אנכי על המל"מ והגרע"א שפלפלו הרבה בדבריו ולא הרגישו בזה: