קוּלִית הַמֵּת וְקוּלִית הַמֻּקְדָּשִׁים, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים, טָמֵא. קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים, טְהוֹרִים. נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא, מִטַּמֵּא בְמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יא), הַנֹּגֵעַ וְהַנֹּשֵׂא, אֶת שֶׁבָּא לִכְלָל מַגָּע, בָּא לִכְלָל מַשָּׂא, לֹא בָא לִכְלָל מַגָּע, לֹא בָא לִכְלָל מַשָּׂא:
הטקסט מוצג עם ניקוד
והאלל. גיד השדרה והצואר. והוא רחב ולבן וקשה וקורין לו בלע״ז קפיל״ו. ודוגמתו [באיוב י״ג] רופאי אליל כלכם. שמשנפסק אין לו רפואה להתחבר עוד, כך אתם, דבר שאין בו רפואה אתם אומרים לרפאות. אי נמי, קרי תנא אלל לבשר שפלטתו סכין, כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור, ולא חשיב אוכל, אבל מצטרף עם האוכל:
קולית המת וקולית המוקדשים הנוגע בהן כו': קולית הוא כל עצם שיש בו מוח והוא סתום בשתי קצותיו ומה שאמר מוקדשין רוצה לומר נותר מן המוקדשין שהוא מטמא כמו שיתבאר ומה שאמר מנין אף במשא הוא מדבר על קולית הנבלה אבל כשרץ אין בו טומאת משא כמו שיתבאר בתחלת כלים:
וקולית המוקדשין. כתב הר"ב שהפגול והנותר מטמאין את הידים. לא מי"ח דבר. דההיא בסתם ידים. כמ"ש שם הר"ב בפ"ק דשבת. וזו בידים שהן טהורים בודאי סמוך לנטילתן ולא אסח דעתיה וכמ"ש ברפ"ג דידים. ומ"ש הר"ב משום חשדי כהונה. קאי אפגול שלא יפגלהו ברצון. כמ"ש בסוף פסחים. ומ"ש הר"ב אף בעצמות ששמשו את הנותר. שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושמשוהו עצמות הללו. רש"י פ"ז דפסחים דף פ"ג:
קולית נבלה. כתב הר"ב נבלה אין עצמותיה מטמאים כו' וכן שרץ. דבשרץ נמי דריש בת"כ פרשת שמיני פ"י בנבלתם לא מן העצמות ולא מן השינים כו'. ומ"ש הר"ב ואע"ג דשומר כו' ה"מ בדבר שאפשר ליגע. דתנו רבנן בנבלתה ולא בקולית סתומה. יכול אפילו ניקבה ת"ל הנוגע יטמא [יו"ד יתירא דריש] את שאפשר ליגע טמא. [שם טומאה עליו] א"ל ר' זירא לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא פוק חזי כמה נקבים יש בה [הפה והחוטם והעינים] גמ':
