עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵע בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, טָמֵא. הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, מְטַמֵּא בְמַשָּׂא וְלֹא בְמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא בְמַגָּע וְלֹא בְמַשָּׂא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן, שֶׁהוּא טָמֵא. וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן:

והקיפה. תבלין. והן עצמן לאו אוכלים חשיבי, אבל לאצטרופי מצטרפין:

עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא כו': ציב הוא חוט דק שנתפשט מן העור הסמוך לבשר. ושערה שכנגדו שערו שבשטח העור כנגד הבשר: וקיסם הוא עץ דק כמין פלך כוש או כרכר: ופירוש תחובין מנוקבים רוצה לומר שמנקבין באותו העץ סדק ומכניסו בהן והלכה כר"ע וחכמים:

שתחבן בקיסם והסיטן. וה"ה בלא תחובים ונגע בהן דטמא. דאלת"ה אפילו במשא לא ליטמו דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא [*כדתנן לקמן] לר"ע [כלומר דלר' ישמעאל אבעיא לן בגמרא] וקסבר יש נוגע וחוזר ונוגע [כרבנן דרפ"ג דאהלות ורפ"ג דעדיות] אלא משום דפליג ר"ע ארבי ישמעאל בעור שיש עליו שתי חצאי זיתים. קאמר דבקיסם כה"ג מודי ליה תוספות. ושיטת הרמב"ם בהיפך דדוקא תחובים ודוקא בהיסט אבל בנגיעה לא מצטרף. ויהיב טעמא שאין חבורי אדם חבור. דהכי תנן לענין שני חצאי זיתים דמת. במ"ד פרק ג' דאהלות. וכתב הכ"מ בפ"א מהלכות אבות הטומאה דהא [דתנן] לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא. לא אמרו אלא בדבוקין בעור דוקא ע"כ. כלומר וכל דכוותה שהוא חבור טבעי. כל' הרמב"ם בפירושו בפ"ג דאהלות. דאלת"ה תקשה מתניתין דלקמן: