השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם כו': מה שאמר שחיטתו פסולה מורה שהנשחט מותר בהנאה ע"מ שיכוין לאותו הנהר או לאותו ההר וזולתן אבל אם שחט לרוחות או לכוכב על דעת שאותו ההר הוא תחת ממשלתו או לדבר מן הדברים העליונים שכחותם מגיעים לאלו הדברים לפי דעתן ועושין בהן רושם כמו שמאמינים בעלי הצלמים הנקראים בערבי טלאס"ם הרי אותו הנשחט תקרובת עבודת כוכבים והוא זבחי מתים ואסור בהנאה. אמרו בגמרא כשמקשין על ההלכה הזאת ורמינהי השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם נהרות לשם מדברות לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן [שבים] הרי אלו זבחי מתים והשוו אלו שני המאמרות הא דאמר להר והא דאמר לגדא דהר ופירוש גדא דהר המזל והגד וכן אמרו בפירוש בגד אתא גדא דביתא רוצה לומר מזל הבית והצלחתו ומן הענין הזה העורכים לגד שלחן רוצה לומר שהן מקריבים לכוכבים ומזלם כדי שיצליח המזל והנה נתבאר מה שאמרנו:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
השוחט לשם הרים כו' פסולה. כתב הר"ב ותקרובת ע"ז לא הוי וכו'. דכתיב אלהיהם על ההרים כו' וכן לשון רש"י. ודרשא פשוטה נקטי אע"ג דר"י הגלילי אמרה. ות"ק נסיב דרשא אחריתי במשנה ה' פ"ג דע"ז:
שנים אוחזים בסכין כו' שחיטתו פסולה. והא דמסיק הר"ב במשנה ו' פ"ז דכלאים. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הא איכא הכא בגמ' תרי אוקימתות. חדא דהכא ביש לו בה שותפות. וכ"פ הרמב"ם. וחדא בישראל מומר א"נ שהתרו בו וקבל התראה. וכ"פ הרא"ש. ועיין לקמן מ"י וכה"ג בעינן למימר נמי בהמנסך דמתני' ד' פ"ה דגטין:
אפילו אחד למעלה ואחד למטה א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · חֻלִּין ב׳ ח׳
א׳
במשנה השוחט לשם הרים כו'. הרמב"ם בחבורו כ' אע"פ של"נ אלא לרפואה כו'. והב"י ר"ל בדעתו דבמתכוון לעובדם נמי דינא הכי דמותר בה בהנאה ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ מנ"ל להרמב"ם דמיירי אף במתכוון לרפואה. ונ"ל משום דהיה ק"ל דאי מיירי דוקא במתכוון לעבדם מאי איריא דנקט שחיטתו פסולה דמשמע מפני דשחט לשם אלו והוה כעין תקרובת עבודת כוכבים כדפרש"י לקמן. והוא עצמו לא נפסל מכאן ולהבא לשחיטה. תיפוק לי' דהוה מומר לעבודת כוכבים ושחיטתו פסולה לעולם. עי' בפי' הרמב"ם בריש מכלתין על הא דהשוחט בשבת במזיד. ועי' תור"ע אות ט' בשם הט"א:
ב׳
שם בתוי"ט ד"ה שנים אוחזין כו'. והא דמסיק הר"ב כו' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו'. במחכ"ת ל"ד דהתם טעמא לחוד כמש"כ שם הר"ש. ותדע דהגמרא מייתא לקמן כתנאי מברייתא. ומדוע לא הביאה ממתניתין דשם. וכן התם פסקו הרמב"ם (בפ"ה מהל' כלאים ה' ח') והשו"ע (יו"ד סי' רצ"ו ס"ד) כר' יוסי ור"ש דאין אדם אוסר דבר שא"ש. ובכותי שנסך יינו של ישראל פסקו דאוסר. ומה שהביא אוקימתא דמתניתין מיירי בישראל מומר. א"נ כשהתרו כו' בזה ל"ד כלל. דאוקימתא זו אינה אלא למאי דמסיק דטעמייהו משום דלצעורי קא מכוין ולעולם אדם אוסר דשא"ש. אבל למאי דס"ד מעיקרא (וכן לפ"ד בדעת הרע"ב) דאין אדם אוסר דשא"ש מאי מהני דהוי מומר או שהתרו בו דהא אפי' כותי גמור אינו אוסר וכן מתבאר בפרש"י בד"ה בישראל מומר:
