הַשּׁוֹחֵט לְנָכְרִי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּמֻקְדָּשִׁין, אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, מְקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּחֻלִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט:

השוחט לעובד כוכבים כשרה ורבי אליעזר כו': דעת רבי אליעזר שהבעלים מפגלין בקדשים וגמרינן חוץ מבפנים ורבי יוסי דעתו כמו שאמרה המשנה שהעובד הוא המפגל והלכה כרבי יוסי:

השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. מפרשים בגמרא משום דס"ל דאין סתם מחשבת נכרי לע"ז ובהא הוא דפליג אדר"א. אבל תרווייהו ס"ל דבעלים מפגלין וכר"א בר"י שכתבתי בספ"ד דזבחים. וכתב הר"ן דהא דקתני השוחט ה"ה אפילו לכתחלה אלא דלא מצי למיתני שוחטין לנכרי. דאי הכי הוי משמע דלמשרי למשחט הוא דאתא דלית בה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה. הלכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה. אבל אין ה"נ דאפילו לכתחלה. ע"כ:

ורבי אליעזר פוסל וכו' שסתם מחשבת נכרי לע"ז. ואסורה בהנאה כתקרובת ע"ז. ואע"ג דבמתניתין דלקמן דתנן נמי פסולה. ומפרשינן. דאינה אסורה בהנאה. י"ל דלקמן ה"ל למיתני הרי אלו זבחי מתים. אבל הכא איידי דאמרי רבנן כשרה. אר"א פסולה. תוס':

מחצר כבד שלה. לאו דוקא נקט יותרת הכבד משום דעולה לגבוה. והויא כחלב ודם. אלא אפילו כזית של בשר נמי. כדאמרינן בגמ' וכו'. ואורחא דמלתא הוא דנקט. תוס':

ומה במקום שהמחשבה פוסלת. כתב הר"ב. דהיינו במוקדשים. כדכתיב המקריב אותו לא יחשב קרי ביה לא יחשוב כו'. וכן לשון רש"י והכי דרשינן לה בפ"ב דזבחים דף כ"ט ולחייבו מלקות וכר"י דמחייב על לאו שאין בו מעשה והתם בזבחים פ"ב מ"ג נקט הר"ב דרשא אחרת דהתם דדריש ולא יחשב דמיותר הוא כמ"ש שם בס"ד ולא להזהיר ללקות:

שהמחשבה פוסלת. לשון הר"ב בד' עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה. וכן לשון רש"י בגמ' [דף ל"ט] ובדין הוא דלקדמו להולכה דהא קדמה לה לזריקה אלא משום דיש מחלוקת בה [ר"ש ורבנן] במ"ד פ"ק דזבחים. להכי אחרוהו וכתבוהו. כך נ"ל כדי שלא להגיה: