שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וּפָסַק אֶת הַוֶּשֶׁט, אוֹ שֶׁשָּׁחַט אַחַד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ, רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר, נְבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְרֵפָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִשְׁחִיטָתָהּ, נְבֵלָה. כֹּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִפָּסֵל, טְרֵפָה. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:
הטקסט מוצג עם ניקוד
שחט את הוושט ופשט את הגרגרת או פסק את כו': אלו והדומה להם ענין חלדה שזכרנו והוא שאם יהיה הסכין חלוד בשעת שחיטת השיעור שחייב לשחוט בין שהיה חלוד תחת בגד או תחת צמר הבהמה או תחת העור וכל כיוצא בזה אסור אלא א"כ היה הסכין כולו מגולה בשעת השחיטה ואין אנו צריכין לבאר שכלל רבי ישבב אמת לפי שר"ע שחלק עליו כבר הודה לו:
ופסק את הגרגרת. כתב הר"ב היינו עיקור וכן פירש"י. ואעיקור מפרשי' בפ"ק דף ט'. נמי כן. דהיינו הך דהכא. ושם פי' התוס' דצ"ל דמיירי ששחט בסכין פגומה. או במגל. ופסולה הוא משום דאין שוחטין. אלא חונקין. כדתנן בפרק קמא חוץ מן המגל כו'. וכתבו עוד דבה"ג מפרש עקור היינו כדתנן פ"ה מ"ג דאילו הך דהכא לאו שחיטה כלל. וע"ז הפירוש דבהלכות גדולות בענין עיקור. תמצא שני פירושים בריש פ"ה דכריתות. ע"ש:
או ששחט אחד מהן. לר"ע איצטריך:
כל שנפסלה בשחיטתה. כלומר במקום הראוי לשחיטה גמ' ועמ"ש רפ"ג ומ"ש ברפ"ה דמסכת כריתות]:
